אורים ותומים, תומים · סימן כ״ו, ה׳

וי"א שאין ב"ד מוציאין כו' כבר כתב הב"י בספר ב"ה דלא אתפרש למה לא יוציאו בדיינים והסמ"ע כתב משום דהוי מצות עשה שמתן שכרו בצידו ואין ב"ד של ישראל כופין עליה ואין דבריו נראי' דחדא בצדקה כופין כדאמרינן ממשכנים על הצדקה ועיין בתו' דב"ב דצדקה שאני אף גם זהו הכל בצדקה דלא נדר אבל אם נדר ליתן לצדקה דקי"ל בפיך זו צדקה הרי עליו חיוב ואי קיימי עניים ואינם נותנים כל שעה ושעה עובר בבל תאחר כמבואר בגמרא דר"ה ובש"ע י"ד סי' רנ"ז הרי חיוב על ב"ד לכופו לבל יעבור לאו כל רגע וכן מבואר שם בגמרא דר"ה ועשית אזהרה לב"ד שיעשוך וחשבינן בפיך זו צדקה בכלל הרי מבואר דכופין להפריש צדקה לעני' במה שנדר ומכ"ש בזה דאין כ"כ מתן שכר כי לא נדר לצדקה בתורת חמלה וחנינה לדלי' רק בתורת קנס אם לא ילך לערכאות. ודברי הסמ"ע תמוהים וכן מ"ש הב"ח דמצי אמר אתן לעניים בעיר אחרת ומתי שארצה גם זה לא נהיר' דהא כיון דלא פרט איזה עניים עניים הראשונים הבאים ליטול צדקה חייב ליתן להם ואם מסרב עובר בבל תאחר כמבואר בגמרא דר"ה פ"ק ובש"ע י"ד סי' רנ"ז ע"ש ופשיטא דכופין אותו מבלי לעבור על לאו דלא תאחר ולכן יפה תמה הב"ה. ואמת מתחילה חשבתי מ"ש הרי"ף אין ב"ד מוציאין ממנו הרצון דלא נחתינן לנכסים דבנדר לכ"ע שעבודא לאו דאורייתא ותקון עולם לא שייך כאן וכיון דלא נשתעבדו הנכסים אין יורדים לנכסיו ולא כתבינן אדרכתא כלל ולכ"כ אין ב"ד מוציאין ול"כ אין ב"ד כופין ודאי כופין לבל יעבור אבל אין מוציאין בירידת נכסיו אבל הדרינ' בי' חדא דהא מן הך קרא ועשית אזהרה לב"ד שיעשוך נלמד כפי' לענין קרבנות וכן לצדקה דכתיב בפיך זו צדקה ואילו נודרי קרבנות ומאחרין להביאו קי"ל ממשכנים אותן כמבואר במשנה שקלים וכן הרמב"ם פי"ד מהלכות מעשה קרבנות ע"ש. ועוד הא דסיים הרי"ף אלא מודיעין אותו הל"ל דמנדין אותו לקיים נדרו. ולכן התי' היותר נכון הוא כך דסבירא ליה להרי"ף כהך רבוותא דסבירא להו דאף בצדקה שייך אסמכתא ודלא כמ"ש בי"ד סי' רנ"ח ולקמן ח"מ סי' ר"ז. ואם כן לכאורה זו אסמכתא דתל' הדבר שאם ימנע לילך בערכאות שיפריש לצדקה וה"ל אסמכתא דדעתו היה לילך ומבלי ליתן ולא עלה ברוחו שב"ד ימנעהו. ואין כאן חיוב אך דבר זה בדעתו אם דעתו היה אז באמת לילך שובב בערכאות וקבע נתינת הצדקה רק בדרך קנס להחזיק ענין ההליכה אם כן הרי זה אסמכתא ועיין לקמו סי' ר"ז אבל אם באמת מתחילה לא היה ברוחו רמי' לייקר שם ע"ז והיה באמת דעתו לצדקה ליתנו ועשה כן לפייס דעת התובע שביקש ממנו התחייב' הלזה אבל באמת מאז היה דעתו ליתן לצדקה טרם ילך לפני עכו"ם אם כן הרי זה נדר גמור ומחויב ליתן ולכך היותו דבר המסור ללב איך ומה היה דעתו מתחילה אין ביד ב"ד לכופו דאולי יש בו משום אסמכתא ואין כאן חיוב כלל אבל הב"ד מודיעין אותו שחל הנדר עליו. אם כוונתו היה לשם נדר מוחלט ולא בתורת אסמכת' ואם כן הוא יבחין בלבו כיצד היה דעתו ואן היה לבו נוטה אז ודברים המסורים ללב וא"ש וזה שדייק שמודיעין אותו ואומרים לו שעליך לתת מדעתך מה שפסקת על עצמך הך מילת מדעתך לכאורה אין מובן אמנם כיון למ"ש כפי דעתך שהיה אז דעתך נוטה עליך מוטל לקיים הנדר וא"ש. ואם כן יפה עשה הרב המחבר שכתבו בלשון וי"א כי הא קי"ל לקמן בסי' ר"ז דאין בצדקה משום אסמכתא ואפשר דכאן שאני כי אנוס הוא ומ"מ הוא בלשון י"א וא"ש. אך מ"ש הרי"ף על זה שאמר שאם לא ילך לדא"ה שיתן כן לעניים שהוא הדבר השנוי במשנה חומר נדרים משבועה אמר סוכה שאני עושה לולב שאני נוטל בנדרים אסור ובשבועה מותר שאין נשבעין לעבור על המצות וזהו ששנינו כאן בנדרים אסור זה י"ל כמו זה שאמרנו שאם נדר לצדקה בקיום מצות חייב לאותו צדקה וב"ד מוציאין מידו עכ"ל. וכבר כתב הב"ה דמה שמפרש במשנה לא אתפרש כלל כפשטא דמשנה. ובאמת לכאורה דברי הרי"ף צ"ע כי לפי דבריו הא דאמרינן קונם סוכה שאני יושב לא שאוסר ישיבת סוכה להדיא בקונם רק אמר אם אשב בסוכה יהיה עלי קרבן ובאמת יושב בסוכה רק חייב להביא קרבן אם כן מ"ש נדר ומ"ש שבועה דהאומר אם אשב בסוכה שבועה שאפריש קרבן ג"כ ישב בסוכה ויפריש קרבן וגם בגמרא פריך מ"ש נדר משבועה ומוקי רבא בנדר באומר קונם ישיב' סוכה עלי וא"כ מיתסר חפצא על נפשי' משא"כ בשבועה באומר שבועה שלא אשב בסוכה ולפי' הרי"ף הא ליתא להך פי' במשנה כלל רק תלה נדרו בישיב' סוכה ומעולם לא אסר ישיב' סוכה על עצמו כלל. וראיתי ברמב"ם בפי' המשנה וכן בהל' נדרים שכתב באומר קונם ישיבת סוכה עלי אסור וכ"כ אם תלה בו ואמר יהיה עלי קרבן אם אשב בסוכה יושב ומביא קרבן וגם בזו תמה התי"ט מה צורך לרמב"ם בזה לענין פירוש המשנה והא גם בשבועה שייך כן. ולכן היה נראה דקשי' להרי"ף במשנה דקתני קונם סוכה שאני עושה דאסור הא בהך לישנא אין כאן נדר רק באומר קונם ישיבת סוכה עלי ואם כן להיפוך הל"ל במשנה קונם ישיבת הסוכה עלי אסור ולא לשון הבלתי מועיל כי באמרו קונם סוכה שאני עושה אין כאן מקום לחול הנדר ולזו סבירא ליה כמו דכתב ר"ת והרא"ש ריש פ' המדיר דהאומר קונם עלי אם אישן ג' ימים אם אעשה דבר פלוני אינו נדר ואע"ג דהא יכול לישן ולא יעשה דבר פלוני הואיל והוציא שינה שלשה ימים הוי נדר של שוא ואינו חל ואם כן ה"ה להיפוך אם אמר אם אישן מהיום תוך שלשה ימים יהיה חפץ זה עלי קונם אינו נדר דהא הזכיר שינה ג' ימים והוי נדר של שוא ובהכי ניחא הא דפריך בשמעתי' דהמדיר שם ותתקשט ותאסור ולא מוקי לי' דתלתה קשוט' באכילת כל מיני פירות וזהו אף לר"י דאמר יקיי' היינו במין ממיני פירות אבל בכל מיני פירות אף לר"י א"א למיקם אפילו יום א' ומנ"ל להקשות אלא ודאי דתלונהו בהך אין הנדר באיסור קישוט חל כלל ולפ"ז ה"ה באומר אם אשב בסוכה שבועה שאפריש קרבן כיון דתלי' שבועתו בביטול מצוה והזכיר ביטול מצוה לא חל השבועה כמו בתולה בשינה דמ"ש ואף זהו כמוהו אמנם אם אמרו בלשון קונם אם אשב בסוכה הרי עלי קרבן בנדר חל דהא אינו כאן ברור דתלה נדרו בדבר שלא חל הנדר עליו דהא יש מקום בגוף ישיבת סוכה שיחול הנדר כגון שיאמר קונם ישיבת סוכה עלי. ואם כן אין כאן בהזכרת ישיבת סוכה בירור דבר שלא חל עליו הנדר ולא דמי להזכרת שינה שלשה ימים דשם אינו במציאות חלות הנדר משא"כ כאן ולכך נתלה בו הנדר וחייב וזהו שפי' הרי"ף במשנה קונם שאשב בסוכה היינו אם אשב בסוכה יהיה עלי קרבן וחייב בקרבן משא"כ בשבועה ופריך בגמרא מ"ש ולמה תלי' בנדר חל ולא בשבועה ומשני הגמרא שבנדר חל בפשוט באומרו קונם ישיבת סוכה עלי אם כן אף בתולה נדרו סתם מכל מקום הנדר חל דאין כאן תלוי' בדבר שא"א כמ"ש אבל בשבועה שא"א אף תלוי' בו לא חל ולכך הרמב"ם באשר כתב דקונם ישיבת סוכה חל בנדר כתב וכן באומר אם אשב בסוכה הרי עלי קרבן חייב בקרבן דהא בהא תלי' דלכך חל הואיל ויש במציאות לנדר לחול. משא"כ בשבועה ולכך הזכיר הרמב"ם הך תלי' דקרבן גבי נדר ולא גבי שבועה וא"ש ומזה יליף הרי"ף דאף דתלי' הנדר בדבר עבירה לילך לפני ערכאות חל הנדר דהא אפשר לקיים נדרו בעשותו רצון חבירו ולא ילך אתו בערכאות כמ"ש שאם אין התובע תובעו אין חיוב עליו לילך וא"ש ודברי הרי"ף ודברי הרמב"ם עולים כאחד בלי הבדל ופי' זה היה ישר בעיני אילו מצאתי רמז ממנו בשום מחבר וקשה עלי לחדש פי' אחר: