אורים ותומים, תומים · סימן כ״ה, ה׳

חוזר הדין כו' לא מבעיא בשלא נו"נ ביד פשיטא דלדעת זו שהיא דעת הרי"ף והרמב"ם דחוזר דקיימ"ל כר"ח בשלא נו"נ ביד חוזר אלא אפילו בנו"נ ביד דבשאר אדם אינו חוזר כדתנן מה שעשה עשוי מכל מקום במומחה הואיל ופטור מתשלומין משום פסידא דבע"ד חוזר אם אפשר בחזרה וכתב הסמ"ע והש"ך דרמ"א שהביא לקמן בסעיף ג' דעת התו' והרא"ש החולקין דאפילו לא נו"נ ביד בש"ה אינו חוזר דלית להו דהלכתא כר"ח גם אדין זה פליגי ורמ"א לא כתב כאן די"ח דסמך עצמו אדלקמן וכ' הש"ך דלאו שפיר עביד ע"ש דכתב כאן סתם כדברי מחבר וה"ל להביא דעת חולקים ג"כ. והנה אפשר דס"ל לע"ש דאין מחלוקת שניהם תלוי זה בזה דכי בשביל דחולקים בזה ארי"ף וס"ל דאין הלכה כר"ח בשביל זה עדיין אפשר לפסוק הך סברא כרי"ף דבמקום שאין הדיין צריך לשלם תקנו חכמינו ז"ל שיהיה הדין חוזר אם אפשר בחזרה משום פסידא דבע"ד ולכאורה אין להם שייכות זה בזה וא"כ אף דרמ"א העתיק לקמן וי"ח דאין הלכה כר"ח מכל מקום כאן סתם ולא הזכיר דעת חולקים ואפשר דדעתו נוטה לפסוק בזה כרי"ף ורמב"ם משום פסידא דבע"ד. ואמת כי הרא"ש אחר שהעתיק דברי הרי"ף דפסק כר"ח בשלא נו"נ ביד מחזירין הדין אפילו בזיכה החייב שהוא מוחזק ומוציאין מידו משום פסידא דבע"ד כתב ומתוך זה הוצרך הרי"ף לומר כל היכי דפטור מלשלם מחזירין הדין משום פסידא דבע"ד ואין הדעת סובל דברים הללו וכו' והרבה להקשות ע"ז וכתב דלכך נראה כמפרשים דאין הלכה כר"ח וכו' ומזה נראה להדיא דס"ל להרא"ש דהך סברא דחששו לפסידא דבע"ד להחזיר הדין במקום דאין הדיין משלם תלוי בהך אי הלכה כר"ח או לא כמ"ש דהואיל דהרי"ף פוסק כר"ח הוצרך לומר סברא זו וכתב הואיל והוא הרא"ש ז"ל השיב על סברא זו לדחותה הכריע כמחברים דאין הלכה כר"ח ובזו אין ספק אלא דצריך טעם איך תלי' זה בזה אף דליתא לסברא זו למה לא נימא הלכה כר"ח. ולכאורה היה א"ל דס"ל להרא"ש מה הפרש יש לענין קם דינא או הדר דינא אי הדיין לקח מזה ונתן לזה או הבע"ד עצמו בצווי הדיין נתן לשכנגדו בשלמא לענין תשלומי דיין שפיר י"ל דבנו"נ ביד עביד מעשה ובשלא נו"נ ביד אין כאן אלא אמירה וגרמא בעלמא אבל לענין קם או הדר דינא אין סברא לחלק ועכצ"ל סברת הרי"ף דהיא היא במקום שהדיין חייב בתשלומין הדין קיים דליכא פסידא לבע"ד ובמקום שהדיין פטור מתשלומין בשלא נו"נ ביד הדין חוזר משום פסידא דבע"ד וא"כ אי ליתא להך סברת הרי"ף אף בהא לא קיימ"ל ואין הלכה כר"ח ולעומת זה הרי"ף דפסק כר"ח הוצרך לומר סברא זו וזהו מה שנראה לכאורה. אך באמת א"א לומר כן דא"כ מודה הרא"ש דלר"ח דמחלק בין נו"נ ביד ללא נו"נ ביד הך סברא אמת ויציב רק דלא ס"ל כר"ח א"כ מה הקשה הרא"ש על סברא זו דל"ל לר"ח לומר דמשנה איירי בלא נו"נ ביד ליקמוהו במומחה דאינו משלם ולכך הדין חוזר דלימא הרא"ש לנפשיה דהא מודה הרא"ש דר"ח אי' ליה סברת הרי"ף ליתן טעם משום פסידא דבע"ד וא"כ הקושיא במקומה וע"כ צ"ל דס"ל להרא"ש דגם בדברי ר"ח אין הכרע לסברת הרי"ף משום פסידא דבע"ד רק י"ל הטעם כמ"ש הרמב"ן במלחמותיו דאם לא נו"נ ביד לא אלים דינא דנימא בי' קם דינא משא"כ בשנו"נ ביד דאלים דינא כ"כ דנימא קם דינא ע"ש א"כ עדיין הנ"ל במקומו דמה צורך היה לו להרי"ף דפסק כר"ח לומר הך סברא וגם הרא"ש דדחה לסברא זו עדיין ה"ל לפסוק כר"ח דהא לי' לי' שייכי'. ונראה דלכאורה מוכח דאין הלכה כר"ח מסתמא דגמ' דב"ק ובכורות דביקש לדייק מהך דתנן דן הדין וכו' וישלם מביתו כר"מ דדן ד"ג ומשני לעולם רבנן ונו"נ ביד וקשה בס"ד דמוקי לי' כר"מ תינח הא דקתני משלם מביתו אבל במה דקתני מה שעשה עשוי מא"ל הא קתני ד"מ מחזירין ועכצ"ל דמיירי בנו"נ ביד וא"כ אף לרבנן ניחא וצ"ל דסוגית הגמ' דלא כר"ח רק כר"ן ור"ש וא"כ כיון דסתמא דגמ' בב"ק ובכורות דלא כר"ח א"כ אין הלכה כר"ח ולכך להנצל מקושיא זו כתב הרי"ף סברתו דאם אין הדיין משלם ודאי הדר דינא משום פסידא דבע"ד וא"כ להס"ד דלר"מ דדן ד"ג אפילו בלא נו"נ ביד חייב הדיין לשלם א"כ וודאי דקם דינא ול"ל סברת ר"ח ועכצ"ל דמשנה דסנהדרין בטועה בד"מ כר"ש. אמנם למסקנא דשני רב בנו"נ ביד ואמרינן בקושטא אף לר"מ כן כמ"ש הרי"ף דבמסקנא אף לר"מ בעינן דוקא נו"נ ביד וא"כ שפיר י"ל בשלא נו"נ דהדיין פטור הדר דינא שלא יפסיד בע"ד ודברי ר"ח הם אליבא דהלכתא ומסקנא דאף לר"מ כל זמן שלא נו"נ ביד פטור מלשלם וא"כ אף הדין חוזר ולכן יפה הקשה הרא"ש על הרי"ף דמכח דפסק כר"ח הוצרך לומר הך סברא והך סברא ליתא וא"כ לית הלכתא כר"ח מכח האי סתמא דבכורות וב"ק וא"ש דתלי' זה בזה דאם אין הך סברא לית הלכתא כר"ח ולפ"ז הא שפיר דאי אמרינן דאע"פ דליכא פסידא מכל מקום הדין חוזר לר"ח ממילא נדחית הך דהלכה כר"ח אבל להיפוך אפשר לומר אף על גב דקיימ"ל דלא כר"ח ולעולם קם דינא מכל מקום במומחה דאינו משלם הדר דינא משום פסידא של בע"ד וא"כ אף דהביא הרמ"א הך וי"ח דלא קיימ"ל כר"ח מכל מקום הך דינא דהואיל דמומחה פטור מתשלומין הדר דינא אינו מוכרח דלא קיי"ל וזהו היה סברת הע"ש. (אך באמת זהו הכל לשיטת הרי"ף דס"ל אף לר"מ אם הדר דינא לא משלם אבל לפי דעת התו' והרא"ש דס"ל אף דהדר דינא מכל מקום משלם א"כ הדר דינא איך יהיה משכחת ליה לר"ח דוודאי לא פליג ר"ח אדיני דגרמי ולכן באמת אין לסברא זו קיום לשיטה זו אבל מכל מקום אין כ"כ תמיה על הע"ש דבאמת אין כ"כ הכרח דתלי' זה בזה) . והנה הרא"ש הרבה להשיב על סברא זו של הרי"ף. אני איני כדאי להשיב אפס לכבוד רבינו הגדול הרי"ף ז"ל חובה עלי לצפצף כאגור ולא כמהר"י שדחה להרי"ף בדברים בעלמא מבלי הבחנת לפני מי הוא עומד לפני מרא דכולא תלמודא לא ירד בני עם אנשים כאלה השוכחים ערך עצמם ולא הבנתי מה החרי הגדול הזה מהטענות האלה כי מה שהקשה דה"ל לומר משנה דקתני ד"מ מחזירין לא איירי בנו"נ ביד לימא דאיירי במומחה דפטור מתשלומין וכיון דפטור הדר דינא משום פסידא דבע"ד ושני תשובות יש בדבר דוודאי מומחה בלי קבלה לא מהני ואם כן בד"נ לא שייך קבלה כי מי מקבלן ואם כן הא דמחלק במשנה בין ד"מ לד"נ לענין חזרת דין הא ד"מ גופי' דומי' ד"נ בלי קבלה אינו חוזר דהא אינו פטור מתשלומין ואם כן קם דינא וע"כ הוצרך ר"ח לשנויי תי' שלו ועוד בה שנית דהא בד"נ וודאי דעדיין לא נעשה מעשה דאל"כ איך שייך בי' חזרה ובזה מחלק משנה בין ד"מ לד"נ ש"מ דאיירי בד"מ ג"כ דלא נעשה מעשה עדיין דומי' דד"נ וא"כ איך יתרץ ר"ח דאיירי במומחה דמשמע הא אינו מומחה לא חוזר וזה שקר לדעת ר"ח דס"ל בלי נו"נ ביד לעולם חוזר הן מומחה והן אינו מומחה ואיך יאמר ר"ח תירוץ של שקר כיון דס"ל להלכה בלא נו"נ ביד לעולם חוזר ובנו"נ ביד א"א לפרש המשנה כמ"ש דלא שייך בד"נ אין מחזירין ולק"מ וכן מה שטען מהא דאמרינן בריש פרק קמא דסנהדרין דלכך טעו ישלמו משום נעילת דלת והקשה הרא"ש הא לרי"ף אילו לא היו משלמין היה הדין חוזר ומה נעילת דלת יש כאן גם בזה אינו טענה דבשלמא אם על הדיינים מוטל חיוב תשלומין אם טעו אף הם מיידק דייקי ביותר מבלי לקלקל את הדין אבל אם הם פטורים לא ידקדקו כלל וידונו ומי יחפש תמיד אחריהם אם יפה דנו ואף שימצא הטעות אולי בין כך ילך למדה"י או יבזבז נכסיו והיכן יתבע שלו ולא על זה ילוה מעותיו משא"כ כשהחיוב תשלומין על הדיינין כשטעו אף המה מדקדקים תחלה לבל יבוא לכלל טעות כלל. ובטענה השלישית דאמרינן האי מאן דבעי למידן ואי טעי לא לשלם לנקוט רשות מר"ג והקשה הרא"ש הא עי"כ הדין בטל לכאורה דבריו אין מובנים כי מה איכפת לי' לדיין אם הדין בטל או לא כל מגמתו לבל יצטרך לשלם אם יטעה כי המכשלה הזאת שכיח ובן אדם עלול לטעות ונתנו לו עצה ליקח רשות מר"ג ואם עי"כ יהיה דין חוזר פשיטא דניחא לי' והוא מנוצל מדין שקר ולא בא תקלה ע"י ואדרבה אפשר שמכאן סמך לדברי הרי"ף כי מה זהו עצה הלא יותר טוב לי' לשלם לבל יהיה הוא גורם בנזקי חבירו כי עכ"פ הוא גורם שהיה חבירו נכשל במשפט מעוות ועיין מש"ל כי מחויב לפנים מש"ה כמו מראה דינר לשולחני. ואם כן מה זהו העצה שנתנו חז"ל בכך אבל להרי"ף ניחא כי ע"י נטילת רשות מר"ג ניצול מתשלומין ומכל מקום הדין חוזר ולא יצא מתחת ידו דבר בלתי מתוקן ואולי קושית הרא"ש בממ"נ אי רצונו שיהא הדין בטל ל"ל רשות מר"ג יהיה זהיר שלא יהיה נו"נ בידו ואם כן להרי"ף דפוסק כר"ח יהיה חוזר הדין ויפטר מתשלומין אלא שכל רצונו לקיים הפסק כי הוא זילותא לו שיהא דינו חוזר ואם כן יפה הקשה כי עדיין לא הועיל דאם יפטר מתשלומין יהיה הדין חוזר אך עיין מש"ל בזה דאין בזה קושיא להרי"ף ע"ש. ואני מצאתי עזר להרי"ף מהא דפ' עשרה יוחסין דתנן נאמן דיין לומר לזה זכיתי ולזה חייבתי כ"ז שבע"ד עומדים לפניו ואחר כך אינו נאמן ופריך הגמ' להידר ולדייניה ומשני בשודא דדייני וקשה ה"ל לשנויא בפשוט דבאמת טעה בשיקול הדעת ואם כבר פסק אינו חוזר אבל אם לא פסק ויהידר וידייניה הרי הטעות מבואר ויצא הזכאי מקודם עכשיו חייב. ול"ל דקושיא לר"ח דסבירא ליה בלא נו"נ ביד הדר דינא דה"ל לגמרא לומר הניחא לרב ששת ולר"נ לר"ח מאי איכא למימר כדרך הש"ס ועוד אף הא דמשני לשודא לא אתא לכ"ע דלרב דלא סבירא ליה שודא מה א"ל אבל לסברת הרי"ף לק"מ דבממ"נ אם הדיין משלם מה איכפת ליה לבע"ד ומה טיבו של הכחשה אדרבה הדיין מחייב עצמו ואי אינו משלם הרי הדר דינא אף בשיקול הדעת דחששו לפסיד' של בע"ד ודברי הרי"ף כמעט מוכרחים: