אורים ותומים, תומים · סימן כ״ה, ו׳

ושלשה הדיוטות דינם כיחיד מומחה ואם קבלוהו עליה הרי דינם כיחיד מומחה שקבלוהו עליה להרמב"ם כשיטתו ולהרא"ש ותו' כשיטתן. וזהו דעת הרא"ש והטור אבל הש"ך בס"ק ט"ו האריך להכריע נגדם ולהסכים עם תשובת מהר"ם דפוס פראג דסבירא ליה דלא מהני בהו קבלה ומכל מקום צריכין לשלם ובכל הני גברי דקחשיב הש"ך לא מצאתי ממש עזר כנגד הטור והרא"ש דמ"ש הש"ך דדעת הרי"ף כמהר"ם מדלא מנה ששה בבות תמור דקחשיב בבי חמשה והוא ג' הדיוטות וקבלוהו עליו לענ"ד נהפך הוא דאילו סבירא ליה להרי"ף כמהר"ם ה"ל למנותו בבא בפ"ע דג' הדיוטות שדנו אפילו בקבלה חייבים לשלם דזהו לא נזכר בדברי הרי"ף בשום בבי דג' הדיוטות דיכולים לדון בע"כ ומכל מקום אם טעו ישלמו אפילו בקבלה דהא גבי יחיד מומחה דדן בע"כ פסק דקבלה פטור מלשלם ובג' הדיוטות נימא דחייב ה"ל למנות ולקבוע לו בבא בפ"ע א"ו דסבירא ליה להרי"ף דהוא חד דינא עם יחיד מומחה וכללא הוא כל שבלא קבלה יוכל לדון בע"כ אם קבלוהו עליה פטור אם טעה ולזה מהני קבלה ולכך הואיל וקחשיב יחיד מומחה שדן בע"כ אם טעה ישלם ואם קבלוהו נמי מועיל הקבלה לפטור מתשלומין בטעה הוא הדין בג' הדיוטות דדנין בע"כ אם טעו ישלמו ואם קבלוהו עלי' מועיל הקבלה לפטור מלשלם טעות' והיא היא ג' הדיוטות או יחיד מומחה אין בהם הבדל כלל דמשוה יחיד מומחה לג' הדיוטות וא"ש וכ"כ הבדק הבית ומה שעיקר יסודו של הש"ך על הרז"ה דכתב בבי שלישי בי דיני דליתא מומחה כגון תלתא דחד בינייהו גמיר ולא סביר ולא נקט רשות מר"ג דלמאן דלא סביר לא יהבי רשותא וכו' הלכך כמה דלא סביר אע"ג דקבלוהו עליה בע"ד אי נמי גמיר וסביר ולא קבלוהו בע"ד אפילו אין גדול ממנו היינו מתניתין דן הדין כו' משלם מביתו ואוקמיה ר"י באינו מומחה ובפ"ק אוקמיה ר"א בדקבלי' עליה אלמא גמיר וקבלוהו עליה מחוייב לשלומי וכו' עכ"ל ומזה חושב הש"ך דעתו דבג' הדיינין דלית בינייהו חד גמיר וסביר דהיינו מומחה להרז"ה אפילו בקבלה חייב לשלם ולבבי לא ידמה כן דהא דכתב כמה דלא סביר אע"ג דקבלוהו כו' איירי ביחיד ולא בג' דהא כתב א"נ גמיר וסביר ולא קבלוהו וזהו וודאי איירי ביחיד ולא בג' כנודע. ועוד הראיה שהביא מהך דדן הדין וכו' דקתני משלם ור"א אוקמיה בפ"ק בקבלוהו עליה אין ראיה לג' שדנו דזהו ביחיד שדן מיירי כמבואר בגמרא בקושיא לר' אבהו דסבירא ליה דיחיד א"א לדון ע"ש ואם כן איך מביא ראיה מיחיד שדן לג' שדנו. ועוד דלסוף כתב ומנא תימרא דאפי' בג' דאיכא חד בינייהו דגמיר ולא סביר וכו' משמע דראיה מקודם לא איירי בג' דאל"כ אחר שכבר הביא ראיה התחיל ומנא תימרא ועוד כל מה שהאריך רז"ה בהך בבא להוכיח דיחיד מומחה בלי קבלה חייב לשלם מגמרא הוא אין ענין למ"ש דג' אפילו בקבלה צריכים לשלם אלא ברור דשיעור דברי הרז"ה לומר דלא תימא הואיל וג' הדיוטות דנין בע"כ אם טעו לא ישלמו וע"ז כתב הלכך כמה ר"ל כמו דלא סביר אע"ג דקבלוהו בע"ד דהא דן בע"כ דא"א לחזור בו כיון דקבלו אותו א"נ יחיד דגמיר וסביר דהא יחיד מומחה יכול ג"כ לדון בע"כ ומכל מקום בלי קבלה צריך לשלם אם כן ה"ה לג' הדיוטות אף דיכולים לדון בע"כ מכל מקום הם חייבים לשלם בטעו. ולכך הביא ראייה דיחיד בלתי מומחה בקבלה חייב לשלם טעות מהך דדן הדין וכו' ואוקמי' ר"א בקבלוהו וכן הביא ראייה מש"ס דיחיד מומחה בלי קבלה חייב לשלם טעותו וממנו תקיש על ג' הדיוטות ולכך כתב לבסוף ומנא תימרא דאפי' בג' דחד מינייהו גמיר ולא סביר כדין ב"ד וכו' דעד עכשיו כל ראיו' שלו ליחיד מומחה בלא קבלה והוא הקישן ולכך כתב ומנא תימרא דג' וחד בינייהו גמיר ולא סביר כדין ב"ד שאינם מומחים הרי דלא נקט בלישנא כלל קבלה ואילו דעתו כש"ך דאפילו בקבלה צריך לשלם ה"ל לומר ומנא תימרא בג' וכו' וקבלוהו עליה דהוא עיקר חדושו וה"ל להזכירו ולא להיותו משמיט בדבריו העיקר ולהזכיר הטפל. וכן הראייה שלו דחייבים לשלם טעותם מהך דפ"ק דאמרינן אם טעו ישלמו משום נעילת דלת וכן מן הא דאמרינן מכתב היכי כתבינן לשלם מנתא דיליה הוא הכל ראיה דצריכין לשלם אם דנו בלי קבלה אבל דישלמו בקבלה אין מזה ראייה כלל וכמו שבעל עיטור מביא מזו ראיה אם דנו בלי קבלה אבל אם דנו בקבלה אין מזו ראיה כלל ופשוט ואם כן איך עזב רז"ה מבלי להביא ראיה על עיקר דינו אלא ברור כמ"ש דכל כוונתו רק לג' שדנו בלי קבלה ובזה כתב ומנא תימרא שאם דנו שמשלם טעותן וע"ז יפה הביא ראיה ומקבלה בג' לא איירי כלל והרמב"ן במלחמתו בהשיבו על רז"ה דכתב דצריכין לשלם אם טעו מדינא דגרמי כתב וכי מעצמו הוא עושה הלא קבלוהו בע"ד ואי נמי לא קבלוהו וגמיר וסביר או תלתא דאיכא בינייהו חד דגמיר למידן והתובע צוח לפניו לדון הא מצוה רבה קעביד ורחמנא אנסהו בו הרי דביחיד מומחה או ג' הדיוטות כתב דהתובע צוח ואנוס במימרא דרחמנא ולא הקשה ביותר עוד הא ג' אפילו נתרצו התובע ונתבע חייב בתשלומין לדעת הרז"ה ומה גרמי יש כאן שעושה ברצון שניהם. והרמב"ן דייק בהו דהתובע צוח אלא ברור דבקבלה לא מצינו להרז"ה וגם הרמב"ן לא סבירא ליה דישלמו הטעות רק בלי קבלה ולכך טען הרמב"ן דמ"מ הוא עושה לצוחת התובע להצילו מעושקו ואין זה גרמי וכן בעל עיטור בבא ב' דין ד' כתב שלשה הדיוטות ולא קבלוהו אם טעו בשיקול הדעת קם דינא ומשמע שם דמשלמין והביא ראייה מהך ראייה דרז"ה ואם לא ישלמו נועל דלת כו' ומיהא לשלם מנתא דיליה ובבא ג' דין ד' כתב שלשה בין מומחין ובין אינו מומחין וקבל עליה וטעו בשיקול הדעת קם דינא ופטור ולא הזכיר כלל שהרז"ה חולק כמו שהזכירו בשאר דוכתי וכן הש"ך גופי' כתב באות ה' בס"ק הנ"ל דמירושלמי דקאמר הטעם משום דהגיס לבו לדון יחידי לכך משלם משמע הא שלשה ובקבלהו עליה דלא שייך דהגיסו דעתם פטורים מתשלומין רק דהש"ך כתב עיקר דירושלמי אזיל לשיטתו דסבירא ליה ד"ג משום קנסא אם כן בשלשה שעשו כתחז"ל ולא הגיסו לבן מה קנסא שייך בהו אבל לדידן ליתא דברי ירושלמי ולא הבנתי דבריהם דהא הוא גופי' פסק לקמן בסי' שפ"ח כדעת ריצב"א דדינא דגרמי משום קנסא כנודע ואם כן אף בזו הדין דפטורים אם לא דנאמר כוונתו על נו"נ ביד דבזהו לא שייך ד"ג ובזהו בשלשה מחייב וזהו אינו במשמע מדבריו ודוחק לומר חילוק בינייהו או דבכולם פטורים כיחיד מומחה וקבלוהו עליה או דאם אינו בכלל זה בכולם מתחייבו וכמ"ש מדברי הש"ך גופי'. ומה שביקש הש"ך לדייק מדברי רש"י סנהדרין דף ג' ד"ה אלא מעתה כו' דדייק רש"י דשלשה הדיוטות שטעו דמשלמין מדאמרינן מומחים פטורים מתשלומין משמע הדיוטות חייבים ודייק הש"ך עדיין קשה דהא איירי במומחה וקבלוהו עליה אם כן משמע הא ג' הדיוטות וקבלוהו עליה חייבים אין זה דיוק דבשלמא אי ג' הדיוטות שדנו בלי קבלה רק בע"כ מכל מקום פטורים מהטעות שפיר קשה למה קתני ויחיד מומחה שדן בקבלה פטור מתשלומין לאשמועינן רבותא טפי בג' שדנו אפילו בלי קבלה ופטורים בטעות ומכל שכן ביחיד מומחה וקבלוהו עליה דאית בי' תרתי לדון בעל כרחן רשאי וגם קבלוהו עליה אבל אם גם בג' שטעו לא מפטרי רק בקבלה אם כן מה שנא דקתני יחיד מומחה בקבלה ומה שנא דנקט ג' בקבלה מה שנא זה מזה אדרבה נח ליה למשנה למתני הכל ביחיד כמו רישא בדן הדין וכו' דמיירי ביחיד וקמ"ל דבמומחה אפילו ביחיד פטור ולא תאמר דגם בי' שייך דהגיס דעתו דאל תהיה דן יחידי כו' בכל אדם נאמר אפילו מומחה לכתחילה ועצה טובה כמ"ש התוס' סנהדרין דף ה' ד"ה כגון אנא כו' וקמ"ל דפטור. ואדרבה קצת יש לדייק מהא דפרכינן שם דף ו' מהך משנה דן את הדין כו' לר"א דאמר שנים שדנו אין דיניהם דין וצריך לומר הא דמשמע ליה דהך משנה יחידי איירי מדקתני דן לשון יחיד וזהו דוחק דשכיחי במשנה דנקט לשון יחיד וכל דברים הנאמרים בש"ס נאמר הכל לשון יחיד יהיה הדיין זהיר וכו' וכיוצא בו טובא וסובב על כל דיינים אבל לפי הנ"ל ניחא דזהו דסבירא ליה לגמרא לכלל דשלשה הדיוטות ויחיד מומחה חד דין אית ליה דמ"ש זה מזה ואם כן לס"ד דמשנה איירי בלי קבלה ומכל מקום קתני ויחיד מומחה פטור מלשלם אם כן ה"ה ג' הדיוטות דמ"ש וע"כ המשנה דקתני דן כו' משלם מביתו ביחיד הדיוט שדן מיירי ומשני הגמרא בקבלוהו עליה ויחיד מומחה פטור וה"ה ג' הדיוטות בקבלה וזה ברור לדינא כהרי"ף והרמב"ן והבעל עיטור והרא"ש והטור (ובפרט לפמ"ש גם דעת הרז"ה כן) ויחיד הוא הרז"ה לגביה. אמנם עדיין יש לחקור מה טיבה של קבלה זו אם סגי במה שבאים מעצמם לדון לפניהם בלי כפיה והכרח או בעינן קבלה גמורה בפה הריני מקבל על עצמי לקיים כל אשר תפסקו כי אמת הש"ך בס"ק י"ב הביא כמה פוסקים דבבאים מעצמם לדון הוי קבלה ובגי' הרי"ף אם קראך פטור מתשלומין וכן משמע בפרת ר"ט דהוה קבלה ומהכ"ת יהיה קבלה בפה כנ"ל אלא כמ"ש הואיל ומעצמו בא הבעל פרה לר"ט להורות לו טיבו של פרתו הוי כקבלה ולכך פטור כיחיד מומחה. אמנם לכאורה לפמ"ש הרא"ש הטעם דלכך בשלשה הדיוטות וקבלו עליה פטורים לשלם כשטעו וז"ל ואהני קבלה דפטירי דכיון דאי לא קבלינה עליה נמי דינייהו דינא ואהני קבלה למפטרם וכו' עכ"ל משמע כהנ"ל דבעי קבלה בפה מלא דאל"כ מה מילתא עודף איכא בקבלה עד שנימא שתהיה מועיל לפוטרו מן תשלומין וכי בשביל שבאים מעצמן ולא המתינו על כפית ב"ד ויהיה טרחת ב"ד אנשים הללו שלימים הם לקבל על עצמן פסק ב"ד וכי בשביל שהם באים מעצמן ולא המתינו עד שב"ד כפו אותם וקבלו באהבה וברצון לשמוע מה שב"ד של ישראל אומרים יהיו נלקים ויפסידו התשלומין אם טעו הדיינים דבר זה רחוק מהשכל וברור לכאורה דהפי' מקבלה בפה ולא כנ"ל והך מילתא וודאי יתירת' היה ומהני לפטור מתשלומין כשטעו וכמ"ש הרי"ף ומתחילה עלה ברוחי דבלא"ה יש להקשות ברא"ש דאם כן לעיל כי אמר ביחיד מומחה שדן יחידי וקבלוהו עליה דפטור מתשלומין אם טעה נתן טעם הואיל הוא מומחה אינו ראוי לטעות אלא דמזליה דהאי גברא גרם. וקשה מה צורך לסברא זו שיש בו מהדחק (ועיין במעדני מלך שתמה על החפץ דיהיה המזל גרם לעות איש בריבו ולקלקל הדין) הלא הוא הטעם שנתן בג' הדיוטות דכיון דיחיד מומחה דן בע"כ אהני הקבלה לפטור מתשלומין כמו שכתב בשלשה הנ"ל ולכן היה מקום לומר דוודאי בקבלת יחיד מומחה טיבו של קבלה היינו שבאים מעצמם לדון לפניו בלי כפיה כגי' הרי"ף לעיל ביחיד מומחה אם קרו לך לא תשלם משמע רק בקריאה בעלמא לדון ביניהם סגי וכן מעובדא דר"ט בפרה כמש"ל דלא היה מסתמא רק ביאת בעל הפרה להורות לו כנ"ל וא"כ בזו ליכא מילתא עודף דנימא בי' אהני קבלה לפטור מתשלומין כהנ"ל ולכך צריך הרא"ש הטעם משום דמזליה גרם כי אינו עלול לטעות היותו מומחה מה שאין כן בג' הדיוטות בעי קבלה בפה מלא כי כאן לא שייך מזל גרם כי הם עבידי לטעות היותם הדיוטות ולא סבירי ולכך צריך קבלה בפה ובזו שייך טעמא של הרא"ש משום מילתא יתירת' כהנ"ל ובזה היה אפשר לקיים דברי מהר"ם והרא"ש כאחד דמהר"ם מיירי בסתם קבלה ולכך פסק אם ג' הדיוטות טעו צריכים לשלם הקבלה זו אינו מועיל לפוטרם אבל בקבלה בפה מלא כמ"ש הרא"ש מודה המהר"ם מטעמיה דהרא"ש דפוטרים מתשלומין ומר א"ח ומר א"ח ולא פליגי. איברא דזה דוחק דהרא"ש כתב על הנך ג' הדיוטות שדנו בקבלה ודינם כדין יחיד מומחה שדן האדם בע"כ וכי קבליהו פטור וכו' ולפמ"ש אין הדמיון שוה והבדל בינותם דבג' הדיוטות צריך קבלה בפה וביחיד מומחה קבלה גרידא שבאים מעצמם לשפוט סגי וא"ל דזה הדמיון הוא רק בענין פיטור מתשלומין ולא בענין הקבלה שמשתנה לפי הענין הנושא כנ"ל ולכן היה נראה בישוב הקושיא זו דבשלמא בג' אמרינן הואיל וקבלוהו מסתמא דעתם אף שיטעו יפטרו כי וודאי אסיק אדעתם שיטעו כי הם עלולים לטעות ולכך סתם קבלה הוי למחול אף שיטעו מה שאין כן במומחה דלא שכיח שיטעה אף דקבלוהו אמרינן הוי מחילה בטעות כי לא עלה ברוחם כלל שיהיה יחיד מומחה לרבים טועה ולא אסיק אדעתא מילתא דלא שכיחא כזה ואם כן י"ל דלא יועיל הקבלה ולכך נתן הרא"ש הטעם אדרבה אם אינו עלול לטעות מזלך גורם או י"ל כך דוודאי בשביל קבלה לא היה סברא לומר דבשביל כך היה דעתם שאם יטעו שיפטרו רק הא בדף ג' פריך אלא מעתה שלשה הדיוטות שטעו לא ישלמו ופירש"י דהוה ליה כמומחין או כמ"ש התו' שלא יתרצו הדיינים לדון ומשני שלא תנעול דלת בפני לוי' הרי דלולי נעילת דלת היה סברא לפטור ג' שטעו אבל על יחיד מומחה דקי"ל שאם טעה בלי קבלה דצריך לשלם לא פריך הגמ' דכולי האי לא אמרינן ומי הזקיקו לדון יחידי ומכ"ש לפי' התו' דמה בכך דלא יתרצה נפישי שלשה הדיוטות ואם כן י"ל לא דמכח קבלה נפטרים רק שורת הדין דבלא"ה יש לפוטרם כקושית הגמרא רק משום נעילת דלת לא העמידו הדין על תלו ובקבלת הבע"ד לא שייך נעילת דלת דבשביל זה לא ימנע ללות דמי מכריחו לקבלו ברצונו כהנ"ל ואם כן חזר הדין לאיתנו דאם טעו יפטרו כקושית הגמרא וזהו בתלתא אבל ביחיד מומחה דאין שורת הדין כלל לפוטרו ואם כן אין הקבלה לחוד מספיק לפוטרו דמה בכך דנעילת דלת לא שייך בקבלה מכל מקום דל נעילת דלת מהכא לפי הדין יש לו לשלם ולכך הוצרך הרא"ש ליתן טעם אחר במזלו גרם כנ"ל וא"ש: וא"כ אפשר לומר דאף הרא"ש מודה בקבלה בעלמא סגי דסוף כל סוף ליכא נעילת דלת דאם חושש לטעות הלא אין איש מכריחו לקבל מעצמו ואם ידונו בכפי' הרי אם טעה ישלם אך זהו ברור כי זהו שייך בנתבע דמי הכריחו לילך לפני דיינים מעצמו בלי הכרח וכפי' והזמנה כראוי אבל בתובע לא הבנתי טיבה של הקבלה הלא הוא צריך לילך לב"ד ולקבול ולבקש דין על הנתבע ואם לא יבא מעולם לא ידונו ב"ד ביניהם. ואם כי הנתבע לא המתין על הזמנה ומעצמו באעמו לב"ד יוגרע כחו של התובע דאם הב"ד טועים ופסקו דאין בתביעתו ממש יפסיד הלא הוא לא עביד מילתא יתירת' הוא מוכרח לילך לב"ד לבקש דין על הנתבע ודוחק לומר הואיל והנתבע בא מעצמו בלי הזמנה וכפי' ואם כן אם יטעו לחייב לנתבע שלא כדין יפטרו כי הנתבע קבלו על עצמו אף לגבי התובע אמרינן כן להיות משפט השוה לכולם דזה דוחק דמה איכפת ליה לתובע אם הדיין ישלם לנתבע בטעותו או לא הלא אין לו בזה טובת הנאה ולמה בשביל כך ימחול זכותו דאם יטעו הדיינים לעות משפטו שלא ישלמו ולכן נראה ברור לחלק בנתבע אפשר דבקבלה לב"ד לבד לא משלמי כהנ"ל ודלא שייך נעילת דלת דמי מכריחו לבא בלי הזמנת ב"ד אבל בתובע וודאי דבעי קבלה בפה מלא כהנ"ל דאל"כ מה קעביד ולכן אפשר לומר עובדא דמהר"ם שהיה בקבלה סתם לדון אותו היינו בתובע ובזו וודאי דקבלה זו לא מהני לפוטרם ודוק.