אורים ותומים, תומים · סימן כ״ה, ג׳

אע"פ שגרם להזיק לא נתכוין להזיק פי' הסמ"ע וכן הב"ח דאפילו נו"נ ביד הואיל וטעה בד"מ פטור לשיטת הרי"ף ז"ל וכן הרמב"ם דהלך בשיטתו אבל הש"ך האריך בס"ק ד' להכריע כדעת הב"י דבנו"נ ביד לכ"ע אפילו טועה בד"מ חייב לשלם ולענ"ד אין הכרעתו מכרעת דמ"ש להביא ראייה ועזר מדברי תו' ומרדכי דכתבו להדיא דנו"נ ביד חייב אפילו טועה בד"מ אין כאן עזר וסמך דלשיטתם דלר"מ דס"ל דינא דגרמי אפילו הדר דינא מכל מקום חייב אם כן מיניה לרבנן בנו"נ ביד דהא קעביד מעשה ולא גרמי ומה דחייב לר"מ בגרמי וודאי דחייב לרבנן בקעביד מעשה בפועל משא"כ לשיטת הרי"ף וסייעתו דס"ל אפילו לר"מ דדאין בעלמא דינא דגרמי כאן אפילו טועה בד"מ מכל מקום פטור והטעם דאין כאן כוונה להזיק ומיאנס אנס אם כן י"ל אף בנו"נ ביד פטור דמ"ש הא לר"מ דדן ד"ג גרמי ועשה מעשה חד דינא אית ליה ואם פטור בזו מכח אנוס אף בזו פטור דמ"ש איברא ברמב"ן במלחמות ה' פרק אד"מ מבואר כן דלהרי"ף בנו"נ ביד בטועה בד"מ חייב. אך הרב הש"ך ראה ראיה אחת ולא שתים כי לעומת זה הרשב"א בחדושיו לחולין פרק אלו טרפות גבי זיל אימא לי' לשלם דמי תורא למריה כתב להדיא לשיטת הרי"ף אפילו נו"נ ביד אי טעה בד"מ פטור ואם כן נפל הדבר הזה ברברבותא כי מי יכריע בין הרים גדולים כאלה הרמב"ן והרשב"א ז"ל. אמנם מכל מקום לפי הנראה נוטים הדברים בהרי"ף כהרשב"א כי אני מתגולל בעפר מתחבט ודן לפני רבינו הגדול הרמב"ן ז"ל דהוא בעצמו כתב במלחמותיו דהך מלתא דאמר ר"א אמר רב בבכורות ובב"ק על הך משנה טיהר את הטמא וכו' בשנו"נ ביד אין ענין להך תי' דרב חסדא דמשני בנו"נ ביד דאילו מישך שייכי בהדדי ה"ל לומר על תי' דר"ח וכן אר"א א"ר כדרך הש"ס בכל דוכתי אלא דר"א א"ר אמר למילתיה על משלם מביתו דלא תידוק מיניה ר"מ היא דס"ל ד"ג ור"ח אמר למלתיה על מה דקתני מה שעשה עשוי ולא מהדרינן עובדא כדתנן בפד"מ מחזירין וכו' ואמר דמיירי בנו"נ ביד ואז לא מהדרינן עובדא ע"ש שהאריך (וצ"ל לדבריו אם כן היכי מייתי הרי"ף ראיה דהלכה כר"ח הואיל ר"א אמר רב ס"ל כוותיה בנו"נ ביד הא לשיטת הרמב"ן אין זה ענין כלל להך דר"ח די"ל לענין תשלומין כ"ע מודים כרב דאי לא נו"נ ביד פטור אבל מכל מקום בטעה בשיקול הדעת אפי' לא נו"נ ביד לא מהדרינן עובדא אם אפשר בחזרה כדעת אידך אמוראי' ומה ראייה יש ממלתא דרב ועיין בעיטור דכתב גם כן כמ"ש וצריך לומר כוונתו של הרי"ף דבלי ראיה נראה הלכה כר"ח דדוחק לאוקמי המשנה דד"מ מחזירין כהך גוונא דאוקמו שאר אמוראי רק כל הדוחק שלחץ אותנו לדחות דברי ר"ח מהלכה משום דסתמא קתני במשנה טימא את הטהור וכו' ונפרש בי' דאיירי בנו"נ ביד הא סתמא קתני ולזה כתב הרי"ף דאף דנדחים דברי ר"ח מכל מקום לא נמלטנו מדוחק הזה במשנה דהא סיים וישלם מביתו וזה ע"כ איירי בנו"נ ביד כמימרא דרב דאל"כ אין כאן אפילו גרמי ואם כן על כרחך צריך לומר דמשנה איירי בכה"ג אם כן אין כאן דוחק לפרש כר"ח. ועוד להיפוך דלרב דורק דאיך קתני סתמא במשנה משלם מביתו ואיירי דוקא בנו"נ ביד איך נתן רבי מסדר משנה מקום לטעות דאולי נימא סתמא בכ"מ ישלם מביתו אמנם לתי' דר"ח בלא"ה מוכח דמשנה איירי בנו"נ ביד דאל"כ לא קם דינא ובהא ליכא לטעות דסמיך אהך משנה דסנהדרין דקתני מחזירין וש"מ לחלק בין נו"נ ביד ללא נו"נ ביד ואם כן אף סיפא משלם מביתו איירי בכה"ג משא"כ לולי תי' ר"ח לא ה"ל למסתם בסיפא דאין כאן שום הוכחה ממשנה אחרת דנימא דווקא בנו"נ ביד ונימא דסמיך עלי' וא"ש) ולפ"ז יקשה לכאורה הא דפריך הגמרא לרב ששת דס"ל טועה בד"מ לעולם חוזר מהך הלכה חמורך טרפון כו' בממ"נ לימא איהו לנפשיה אי לא נו"נ ביד למה ס"ד לר"ט לשלם דמי פרה הא אפילו לר"מ פטור לשיטת הרי"ף וזהו אין ענין כלל להך מלתא דר"ש ור' חסדא כמ"ש הרמב"ן ואי דנו"נ ביד היה כמימרא דרב דבהו חייב לשלם אם כן אף לר"ש דס"ל הדר דינא בטועה בד"מ מכל מקום בנו"נ ביד חייב לשלם לשיטת הרי"ף ואין כאן מקום קושיא לכאורה וצ"ל לדבריו כמו שנראה באמת מדברי הרמב"ן דכי אמרינן אף לר"מ לא הוי ד"ג ופטור בשלא נו"נ ביד היינו לפי המסקנא להרי"ף דפסק כר"ח ואם כן הן טועה בד"מ והן טועה בש"ה לעולם כ"כ דלא נו"נ ביד הדר דינא ולכך אף לר"מ לא מיקרי גרמי כיון דהדר דינא ובנו"נ ביד אף לרבנן בשיקול הדעת חייב ואם כן למסקנא אין נ"מ לדינא בין ר"מ לרבנן בזה. אבל לס"ד ולאידך אמוראי דס"ל טעה בש"ה אפילו לא נו"נ ביד קם דינא לר"מ דדאין ד"ג חייב לשלם וקושית הגמרא שם לס"ד דלא ידע דר"ח ש"מ ר"מ היא ומישב רב אליבא דרבנן בשנו"נ ביד ואם כן שפיר פריך לס"ד לר' ששת מהך עובדא דהאכיל ר"ט לכלבים כנ"ל דבס"ד לא ס"ל דמיירי בנו"נ ביד רק ר"מ הוא ומכל מקום חייב לשלם דכיון דקם דינא ולכך פריך לר"ש דס"ל הדר דינא. והא דטרח הרמב"ן ליישב קושית ר"ה גאון והרז"ה להרי"ף דמדפרכינן בב"ק ובבכורות ש"מ ר"מ היא ומשני רב בנו"נ ביד ש"מ לד"מ אפי' לא נו"נ ביד חייב לשלם והאריך הרמב"ן בישובו ע"ש ולא תי' בפשוט דע"כ הסוגיא שם לא אזיל לרב חסדא דלר"ח מה קושיא הא ע"כ איירי בנו"נ ביד דאל"כ לא אמרינן מה שעשה עשוי ואם כן כיון דס"ל קם דינא יפה פריך דלר"מ ניחא דחייב דקם דינא ורב משני די"ל רבנן בנו"נ ביד אבל לפי דקיימ"ל כר"ח והדר דינא בשלא נו"נ ביד בזה אף לר"מ פטור כיון דהדר דינא ולק"מ להרי"ף כלל ומה צורך לאריכות של הרמב"ן. י"ל דעדיין קשה בס"ד דס"ל ר"מ היא משום דקם דינא תינח בכל הנך בבי טיהר את הטמא מא"ל דבזהו ודאי הדר דינא ולמה ישלם מביתו לר"מ ואם כן ע"כ אף בהדר דינא לר"מ משלם ולכך ליישב זה הוצרך הרמב"ן להאריך וליישב. זהו מה שנ"ל ישוב בדברי הרי"ף והרמב"ן ואם כן כל מעיין ישפוט כמה רב מהדוחק דנימא אי קם דינא אף הרי"ף מודה דלר"מ חייב לשלם אפילו לא נו"נ ביד דהא הרי"ף נתן טעם דלכך לר"מ פטור אף דדן ד"ג משום דגבי דיינא לא שייך דינא דגרמי דאל"כ אין לך אדם שבעולם שיהיה דיין ולפי טעם זה אף דקם דינא יש לפוטרו בשלא נו"נ ביד כיון דבדיינא לא שייך ד"ג ועוד דהא יש להבין במ"ש הרי"ף להוכיח דאף לר"מ לא משלם רק בנו"נ ביד וכתב ועוד דהא ר' חסדא נמי מוקי למתניתין בנו"נ ביד ולאו לדחויי לר"מ קא בעי כי אם בסברא דקושטא קא מוקי' ליה למתניתין וכו' ויש להבין וכי בשביל כך נימא דר"מ ס"ל בלי נו"נ ביד לא ישלם רק בהא ס"ל לר"מ ורבנן כחדא אם לא נו"נ ביד הדר דינא דבזה לא שייך מחלוקת ר"מ ורבנן ולכך ר"ח דביקש לשנויא דלא יהיה משנה דפ' ד"מ דקתני מחזירין להך משנה דבכורות דקתני מה שעשוי עשוי סותרים זה אל זה הוצרך לחלק בין נו"נ ביד ללא נו"נ ביד לענין קם דינא או הדר דינא אבל מה זה לענין תשלומין דבאמת לענין תשלומין באמת לר' מאיר משלם אפילו לא נו"נ ביד וצריך לומר בכוונתו דכך כוונתו דל"ל לר"ח לומר בנו"נ ביד נימא הך משנה מה שעשה שעשוי ר"מ היא וכיון דלר"מ משלם דין הוא שיהיה הדין קיים כיון דל"ל פסידא לבע"ד כמו שכתב הרי"ף ומשנה דסנהדרין דקתני מחזירין רבנן היא דאינו משלם ואם כן דאית ליה פסידא הדין חוזר ואין צריך לחלק בין נו"נ ביד או לא דהא להך שיטה בלא"ה צריך לומר משנה דסנהדרין רבנן היא דלר"מ אם משלם אינו חוזר והך משנה דבכורות לוקי כר"מ אליבא דהלכתא וכמו שכתב הרי"ף דמהיכי תיתי יהדר ר"ח לאוקמי משנה דבכורות דלא כר"מ מה דקושטא דדינא הלכתא כר"מ וע"כ צריך לומר דאף לר"מ בלא נו"נ ביד אינו משלם ואם כן הדר דינא ולכך הוצרך לאוקמי בנו"נ ביד וא"ש. ולפ"ז לפי הנ"ל דנימא דמודה הרי"ף אי קם דינא חייב לר"מ אפי' בלא נו"נ ביד עדיין קשה מה צורך בגמרא לכל הני שינויי דלא יהיה משנה דפ' ד"מ ובכורות סותרים אהדדי לשני דהא דבכורות ר"מ היא משורת הדין דקם דינא וכיון דקם דינא משלם מביתו לר"מ וליכא פסידא לבע"ד אבל הך דסנהדרין רבנן היא ואם כן אף דשורת הדין דיהיה קם דינא מכל מקום יהיה הדיין פטור מלשלם לרבנן דלית להו ד"ג ומשום דפסידא דבע"ד עקרו רבנן ותקנו דיהיה הדין חוזר כמו שכתב הרי"ף להדיא ולק"מ מכל הני קושית בגמרא ואין צריך לשנויא טובא וע"כ צריך לומר דסבירא ליה להרי"ף לגבי דינא לא שייך ד"ג כלל ובין לר"מ ובין לרבנן בשלא נו"נ ביד אפילו קם דינא פטור ואם כן מוכח כהנ"ל כרשב"א וליישב דברי הרמב"ן צריך לומר דוודאי בשיקול הדעת אפילו קם דינא לר"מ כל כמה דלא נו"נ ביד פטור מד"ג והטעם דאנוס הוא במימריה דרחמנא ולכך אי הך דבכורות מיירי בש"ה אף לר"מ לא יתכן רק בנו"נ ביד אבל בטועה בד"מ לס"ד דקם דינא בזו יש לחלק בין ר"מ לרבנן דהא לא שייך טעמא דאנוס הוא דטועה בדבר משנה הטעות מבורר ואם כן לס"ד שפיר פריך הגמרא לר' ששת מהך דהלכה חמורך טרפון וכו' ולא קשה כנ"ל לדידך דסבירא ליה טועה בד"מ קם דינא ומי ניחא למה ישלם הא לא נו"נ ביד ולכ"ע פטור הא לא קשיא מידי דבס"ד דבד"מ קם דינא ודאי לר"מ אפי' לא נו"נ ביד חייב מד"ג ומתניתין ר"מ היא אבל לר"ש דסבירא ליה הדר דינא קשיא והא דמשני תרתי טועה בד"מ את ואת"ל בשקול הדעת טעית' מומחה לרבים את וכו' ולכאורה קשה דאי בשיקול הדעת אפילו בלי מומחה לרבים פטור כיון דס"ד דלא איירי בנו"נ ביד (דבנו"נ ביד אפילו בד"מ חייב כנ"ל) ואם כן אף לר"מ פטור ומכ"ש לרבנן וצריך לדחוק דמה דקאמר אי נמי בשיקול הדעת אין פירושו ש"ה דהא באמת טעה בד"מ כנודע רק כך פירושו ואי נמי בש"ה פי' דיש לטועה בדבר משנה הדין כמו בטועה בש"ה דקם דינא מכל מקום פטור משום מומחה לרבים ואם כן אף דאמרינן דאי נמי דיש לטועה בד"מ חד דינא עם טועה בש"ה דקם דינא מכל מקום בזו יש הבדל לענין ד"ג דבש"ה אנוס כנ"ל ואף לר"מ פטור מה שאין כן בד"מ אף דקם דינא מ"מ לאו אנוס הוא ומשלם לר"מ מד"ג ולכך הוצרך לומר מומחה לרבים אתה וכו' ובזו יש ליישב דברי הרמב"ן וכל מעיין להדיא יראה כמה רב מדוחק יש בשיטה זו ולדעת רשב"א דבד"מ אפילו נו"נ ביד פטור הכל מרווח ולק"מ דשפיר ידע בקושיא דאיירי בנו"נ ביד מכל מקום פריך בטועה בד"מ לפטור וא"ש. ומ"ש הש"ך דכן משמע מגמרא דר"ח בתי' שלו בנו"נ ביד אף על הך קושיא לר"ש מהלכה חמורך טרפון לשנויא קאתא מלבד דאין כאן ראיה דר"ח לא קאי כלל אמלתא דר"ש דבזהו ליכא מחלוקות וכ"כ רש"י ר"ח מהדר לעיל לשנויא מתניתין דן כו' ולא עליה דהך קושיא דר"ש קאי אף גם נהפך הוא דאי מלתא דר"ח אף לתירוצי' הך קושיא קאי ולומר בנו"נ ביד בטועה בד"מ אף דהדר דינא מכל מקום משלם אם כן היה לו להרי"ף להעתיק הך קושיא לר"ש מהלכה חמורך טרפון ושנויא דר"ח דעלה קאי ויצא לנו דין גדול כנ"ל ולמה השמיט הך קושיא מבלי זכר לו א"ו דזה קושיא אין ענין כלל להך שינויא דר"ח כמ"ש רש"י וכיון דמהך קושיא מהלכה חמורך וכו' ופירוקא ליכא נ"מ לדינא השמיטו וסתם דינא כר"ש הטועה בד"מ חוזר סתם מבלי הבדל אי נו"נ ביד או לא והיינו כרשב"א וזהו כמעט ראיה מבורר מן השמטת הרי"ף הך קושיא לפירוקא. וגם הרמב"ן לא החליטו בדעת הרי"ף דכתב ובנו"נ ביד מודה אני דחייב וכן נראה מדברי רבינו הגדול הרי דלא החליטו רק נראה ולכן ברור דאין להוציא מיד מוחזק דיכול לומר קים ליה כרשב"א לשיטת הרי"ף ורמב"ם כי מסתברין דבריו כמ"ש: