אורים ותומים, תומים · סימן כ״ה, ט״ו

אין הדין חוזר הטור הביא בשם הרמ"ה דאם חייב לזכאי וטרם שפרע נתברר שטעה אפילו הטעות בש"ה לא מפקינן מיניה ואין מחייבים אותו לפרוע וראייתו מהך דז"ב דף כ"ט ע"ב בעובדא דקרו ליה עכברא וכו' דהיה ר"י בר"י מחייב להיורשים דסבירא ליה אין אדם עשוי שלא להשביע את בניו וע"פ פרעו פלגא ומת ר"י בר"י ור"ח פסק דאדם עשוי שלא להשביע את בניו ופטרם מלשלם הפלגא שנ"ח אבל פלגא שכבר פרע לא חייב ר"ח להחזיר דכבר הורה הזקן והיינו טעות בשיקול הדעת ול"ל חייב ר"ח גם הפלגא הנ"ח לשלם דהא בטועה בש"ה קם דינא א"ו דמכל מקום אם עדיין לא פרע אינו מחוייב לפרוע והטור כתב דהרא"ש כתב על הך עובדא דר"י בר"י לא הוה טועה בש"ה כיון שלא נחלקו בו תנאים או אמוראים ור"י לפי סברתו מחייב ולא היה כח ביד ר"ח להוכיח שטעה אלא בסברא נחלק עליה ויראה מדבריו שאם היה הטעות בש"ה מיד כשפסק הדין אעפ"י שעדיין לא פרע קם דינא וחייב לפרוע ובהך הוי טעמא שלא היו מחולקים אלא בסברא ולכך מה שכבר הוציא ר"י א"א להחזיר אבל מה שעדיין לא הוציא אין להוציא כיון שר"ח חלוק על סברתו עכ"ל. והש"ך בס"ק כ"ט אות ב' ג' ד' האריך להשיג על הטור וכן בתשובת שער אפרים סי' קנ"א דמהכ"ת יפרע אם הטעות מבואר ומ"ש בפי' דברי הרא"ש ג"כ תמוה יציב' בארעא אילו היה טעות ר"י בר"י טעות גמור בש"ה היה הפסק שלו קיים ומחוייב לשלם והואיל ואין טעותו רק בסברא לא יהיה קם דינא ויהיה במה שלא פרע עדיין נפטר ולכך פי' הם דכוונת הרא"ש ליישב למה לא חייבו לר"י בר"י לשלם כטועה בש"ה דמסתמא לא קבלוהו מדאתא לקמי' ר"ח ולכך תי' הרא"ש הואיל ולא יכול לברר טעותו אין כאן חיוב תשלומין. ופי' זה לא נהירא דמה דוחק' להרא"ש לומר דלא קבלהו והא דבאו לר"ח הואיל ומת ריב"י ועוד אולי היה ריב"י ושנים עמו ואם כן אין כאן תשלומין וגם ריב"י ודאי היה לו רשות מרבינו הקדוש דהיה נשיא ומהני בא"י והוי כקבלה ומומחה ונט"ר פטור מתשלומין ואין צריך לכל הדוחק של הרא"ש. ול"ל משום דה"ל לריב"י לפרוע לפנים מש"ה דריב"י עביד לפנים משורת הדין בפ' אלו מציאות וכמש"ל בישוב דברי התו' בחולין דהא ריב"י מת ובניו אינם בכלל זה לעשות לפנים משורת הדין ומה שתי' עוד הש"ך דהרא"ש העתיק בפ' ז"ב לשון הרי"ף דכתב כן ליישב לשיטתו דפוסק כר"ח בלי נו"נ ביד חוזר ואם כן כאן דמסתמא לא היה ריב"י נו"נ ביד ולמה לא היה חוזר ולכך כתב דלא היה הטעות בש"ה גמור. ובזה אמת י"ל מה דקשיא דהרא"ש בז"ב כתב דהך לא הוי טעות בש"ה ואילו בפ' אחד דיני ממונות כתב כל שאין טענתו מבוררת מן המשנה או גמרא לא הוה כטועה בד"מ כי אם בש"ה כעין ההוא עובדא דהוי קרו ליה עכברא כו' דפליגי בי ריב"י ור"ח אף כל כיוצא בו שאין לברר טעותו מן הגמרא מפורש שטועה בש"ה מיקרי עכ"ל והדברים סותרים זא"ז ולפי דבריהם י"ל דהך בפ' ז"ב כתב לשיטת הרי"ף דפסק כר"ח אבל לדידיה דפסק דלא כר"ח א"צ לזה ואף בכה"ג מיקרי ש"ה ומכל מקום אינו חוזר אלא דכל זה דוחק. ולכן נראה דהרא"ש כתב על הא אטו אנן קטלי קניא באגמ' פי' אם חדשנו דבר מדעתינו שלא נמצא לא במשנה ולא בגמ' ודיין שלא ידע דברינו ופסק בענין אחר וכששמע הדברים ישרו בעיניו הוי כטועה בד"מ וחוזר אבל הדיין ההוא פשיטא שיש לחלוק על דבריהם וכו' עכ"ל הרי נלמד דאם השני אומר הסברא והראשון מודה לו כשמעו הוי טועה בד"מ ואם הראשון אינו מודה לו אם סוגיא דעלמא כהשני הרי זה טועה בשיקול הדעת ואם כן א"ש דזהו אין אדם עשוי שלא להשביע את בניו הוא מילתא דתלי בסברא בעלמא ור"ח הוא דחידש סברא זו כמו דאדם עשוי שלא להשביע את עצמו כן עשוי שלא להשביע את בניו ואילו היה ריב"י מודה לר"ח היה טועה בדבר משנה כמ"ש הרא"ש אך אילו היה עומד בדעתו היה טועה בש"ה כי סוגיא דעלמא כר"ח כמ"ש הרא"ש בפ' אחד ד"מ. ואם כן א"ש דכד שכיב ריב"י באו לפני ר"ח ור"ח חידש סברא זו בדעת של תורה דאדם עשוי שלא להשביע את בניו והיה ספק אולי אילו היה ריב"י חי היה מודה לר"ח ואם כן היה הטועה בד"מ כמ"ש הרא"ש ואם כן הדין חוזר או אולי היה עומד בסברתו והרי כאן רק טעות בש"ה וקם דינא ולכך הך פלגא דכבר נתנו א"א להוציא דיטענו אולי אילו היה חי היה עומד בדעתו והוי ש"ה וקם דינא ואין להוציא אבל הך פלגא דעדיין לא נתנו אין להוציא מיד מוחזק דיטעון אולי היה ריב"י מודה לר' חייא כסברתו והוי טועה בד"מ וחוזר ומהכ"ת אתן ולכך המוציא מחבירו עליו הראייה וזה שכתב הרא"ש דלא נחלק עליו רק בסברא ואם כן אפשר אולי היה מודה והיה טועה בד"מ וגם לא היה כח ביד ר"ח להוכיח שטעה עד שנאמר שברור שהודה לדבריו מכח ראייה רק אולי היה עומד בסברתו ולכך אין להוציא מה שכבר נתנו עפ"י הפסק של ריב"י וא"ש והם דברים ישרים ונכונים ולכך בפ' אחד ד"מ שביקש הרא"ש ליתן דוגמ' ומשל איזהו מיקרי ש"ה נתן זה אילו היה ריב"י עומד בשמעתו והיה חולק עם ר"ח היה מיקרי ש"ה דסוגי' דעלמא כר"ח כדלעיל דאמרינן דלכך אין להוציא הפלגא שכבר נתנו דאולי היה ריב"י חולק והוה ש"ה וזהו שכתב כעין ההוא עובדא דעכברא כו' דפליגי בי ריב"י ור"ח וכו' והיינו דדייק דפליגי דאילו פליגי הוה טעות ש"ה ולכך אין מחזירין פלגא דאמרינן דהוה פליגי ודברי הרא"ש ברורים ואין כאן סתירה דלמשל בעלמא נקט הך גוונ' דאמרינן דפליגי ומזה הוכיח הרא"ש דכה"ג הוי טעות בש"ה וא"ש: ואני עשיתי סמוכים לדברי הרמ"ה בכוונת הרא"ש במה שנתחבט הרא"ש בפ' איזהו נשך בעובדא דכותאי דפליג בלי חבר' דאמר ר"פ כה"ג צריך לאודיעו דהקשו התו' ורא"ש מה אריא בכה"ג דנתרעם עליו שהעביר עליה דרך הא בכל דוכתי' אמרינן אם אמר כתבו לי מאיזה טעם דנתוני כותבין לו וע"ש מ"ש בזה ולכאורה לק"מ דשם מה צורך לכתוב לו הטעם דודאי שיהיה טועה בד"מ לא חיישינן דזהו לא שכיח כמ"ש כל מחברים ואילו טעה בש"ה מה יועיל דיברר טעותו הא קם דינא ואי דצריך הדיין לשלם הא ר' פפא מומחה היה והם קבלוהו דאתו לקמי' ואם כן פטור מן תשלומין ואם כן לולי לסלק הלעז ותלונה אין צריך לכתוב לו הפסק והטעם מה שאין כן בהך דסנהדרין דאיירי בב"ד פשוט אינם מומחים ואם כן צריכין לכתוב דאם יברר דטועה בש"ה אף דקם דינא מכל מקום חייבים הדיינים לשלם ועכצ"ל כרמ"ה ואם כן שם בפא"נ דפלוג היין בלי חבירו ור"פ פסק דבטלה החלוקה וצריך להחזיר היין לחבירו אם יכיר שטעה בש"ה בזו לא קם דינא שיוציא שלו מתחת ידו כמ"ש הרמ"ה ויחזיק את שלו ואם כן הקושיא במקומו ולכך נתחבט הרא"ש ליתן טעמים אחרים לחלק: ומהא אין להביא ראיי' ממ"ש התו' והרא"ש דהא דפריך בב"ק ובכורות על הך דן הדין וכו' לימא ר"מ הוא מן חייב את זכאי פריך דלא נעשה בדבורו מעשה כמו מפגל ולכך לרבנן פטור ואי אמרי' דעפ"י פסקו צריך לשלם אפילו אם יהיה מבורר שטעה הרי זה נעשה מעשה עפ"י דבורו. די"ל דמ"מ כיון דמחוסר מעשה ואף דמחוייב לשלם מכל מקום באותו עת אינו תשלומין ולא הוי מזיק בידים רק גרמא דעדים שהעידו שקר הצריכו הבע"ד לשלם ולא יועיל שום דבר בעולם שימנע שיצטרך לשלם כי בחזרתן לא משגיחין כנודע ומכל מקום לרבנן דלא דנין ד"ג פטורים מלשלם כיון דבאותו עת שהעידו אין כאן תשלומין ואף זה כיוצא בזה דמ"ש דחייב הזכאי עפ"י פסקו או עפ"י עדותו אדרבה בעדותו א"א לבטלו בשום אופן ומכל מקום פטור לרבנן וכן הדיין שחייב הזכאי עפ"י פסקו ושפיר אמרינן דר"מ היא וא"ש דלולי זה ח"ו היה הטור טועה בדבר פשוט בדברי הרא"ש ותו' אבל לפמ"ש ניחא. ומכל מקום לדינא נראה כהרמ"ה ובפרט שלא להוציא מיד המוחזק אבל תמהני מהרב הש"ך דהסכים להרמ"ה ובסעיף א' השיג על התו' דסבירא להו דלר"מ אף בהדר דינא מכל מקום חייב לשלם מד"ג ועל קושית התו' דטיהר הטמא נכנס בתי' שונים בחדושי דינים כמש"ל באריכות ולדידי' חייב את זכאי מא"ל הא אילו בירר שטעה קודם תשלומין היה פטור מתשלומין אם כן הדר דינא ולמה אף דפרע יתחייב בתשלומין והוי כמו פרה דאמרינן אילו לא האכילו לכלבי' כנ"ל והקושי' במקומו. וברור דלשיטת רמ"ה עכצ"ל כשיטת התו' ורא"ש דמשנה ר"מ היא ולר"מ לעולם חייב בתשלומין אף דהדר דינא ואם כן דברי הש"ך סותרים אהדדי וצ"ע. וכתב הטור שלשה מומחים אפילו לא קבלוהו קם דינא ופטורים מלשלם והש"ך בס"ק כ"ט הנ"ל אות ה' כתב דלא נמצא כן בהרא"ש ע"ש שהאריך. ולפי דבריו דבשלשה סמוכים לכ"ע פטורים מלשלם כיון דהם דיינים מהתורה ע"ש בש"ך שהאריך והרא"ש כתב בפ"ק דסנהדרין דלא פלוג עבדי רבנן בין סמוכים לאינם סמוכים הואיל והם מומחים ע"ש אם כן הדין ברא"ש מבורר ויפה כתב הטור לשיטתו. והנה הש"ך הקשה על הנ"י דכתב בג' סמוכים אם נו"נ ביד חייבים והקשה הש"ך למה יגרע מנט"ר ולא על הנ"י לבד קושיתו כי אם על הסמ"ג נמי דפסק בסמוך ולא קבלהו חייב לשלם וקשה נמי הא הוי כמו נטילת רשות מר"ג. ולכן צריך לומר דלא הוי כמו נט"ר ולא הטעם כמ"ש הש"ך משום דלא היה נט"ר מנשיא דהא כתב הרמב"ם להדיא בפ"ד מהל' סנהדרין דאין סומכין אלא ברשות הנשיא וגם אין לומר דקאי על ח"ל דשם לא מהני רשות נשיא דא"י דהא כתבו על ר"ט דאמר מומחה אתה דהיה בקבלה וקשה הא ר"ט היה סמוך ועובדא היה בא"י ולכן צריך לומר דבשלמא נט"ר אין בו תועלת כי אם זה לדון בע"כ ואי טעה לא ישלם וע"ז מתחילה כוונת הנט"ר וזולת זה ל"ל אבל סמיכה אין זה עיקר הכוונה רק שיהיה דן דיני קנסו' וילקה להעוברים על חייבי לאווין כנודע ולכך אין כאן פיטור מתשלומין כ"כ כמו נט"ר מיהו מ"ש הנ"י דג' סמוכים בנו"נ ביד חייבים היינו שלא בקבלה דל"ל מזל דידך גרם אבל בקבלה אפילו נו"נ ביד פטור ולכך לר"ח דקתני דן הדין וכו' בנו"נ ביד ומכל מקום קתני מומחה לרבים פטורים היינו בקבלה ובזה מיושב מה דהקשה מהר"י דהנ"י כתב זה בשם רמב"ן הא רמב"ן כתב במלחמותיו דהמ"ל עובדא דר"ט בנו"נ ביד רק דדוחק לאוקמי כך והקשה מהר"י א"כ איך השיב ר"ע מומחה את הא בנו"נ ביד חיי' ולק"מ דר"ט היה בקבלה כמ"ש מחברים וא"כ אף בנו"נ ביד והנ"י איירי בלי קבלה ולק"מ: