אם נו"נ ביד כו' נראה דא"צ שהדיין בעצמו יקח מזה ויתן לזה אלא אם הוא במקום ששורת הדין שנחתינן לנכסים למסרב פס"ד אם בצווי הדיין לקח שליח ב"ד הנכסים מיד הנתבע ונתנם לתובע כפי פסק הדין היינו נו"נ ביד דהא שליח ב"ד עפ"י צווי הדיין קעביד ושליחותא דידי' עשה ובכל התורה שליחו של אדם כמותו ואף זהו בכלל מ"ש דהדיין נו"נ ביד דמ"ש שליח ב"ד דעושה בשליחות ב"ד ומ"ש דעושה הדיין בעצמו ולא בא הרי"ף למעט אלא לאפוקי אם לא סירב הבע"ד כלל ונתנו במצות ופסק דיין בזו סבירא ליה להרי"ף דלא הוי רק גרמא והדין חוזר דכיון דא"צ לשלם אבל אם הדיין צוה לשליח ב"ד לירד לנכסים וליטול בזרוע וליתן לשכנגדו היינו נו"נ ביד ובזה מיושב קושית הנ"י על הרי"ף דאמרינן האי מאן דדן דינא ואי טעה לא משלם לנקוט רשות מר"ג ל"ל הך לא ישא ויתן ביד דדוחק דגם מזה כשישא ויתן ביד רצונו לפטור דזה דוחק וכי הדיין מחוייב לעשות כך להיות נו"נ ביד ל"ל טורח הרשות וכן הקשה מהך דפרכינן אם טעו לא ישלמו ומשני א"כ אתה נועל דלת וקשה עדיין אתה נועל דלת דהוא יחשוש אולי יטעה הדיין ולא יהיה נו"נ ביד דהא לא שכיח ויפטר הדיין ואי דלא יחשוש לכך וילוה אותו מכל מקום אם כן איך יהיה חשש שיהיה מנמנע מלהלות אם אמרינן דהדיין יפטר מתשלומין כשיהיה נו"נ ביד דהא דבר דלא שכיח וקושית הגמרא במקומו (והר"י האריך בישוב קושיא זו וכמדומה שלא עמד על בוריה של קושיא זו כי קושיא זו של הנ"י קושיא עצומה היא לכאורה) ומכח קושיא זו חשב הרב הנ"י דפי' נו"נ ביד לאו דווקא אלא כל שנגמר הדין על פיו היינו נו"נ ביד וזהו דוחק אבל לפמ"ש ניחא דחוב על הדיין לכוף למסרב ואם כן אם יסרב יהיה צריך לכוף לבע"ד ע"י שליח ב"ד ולנחות לנכסים וליתן ליד בע"ד שכנגדו ע"י שליח ב"ד והיינו נו"נ ביד ולכך אמרו האי מאן דבעי למידן ואי טעי לא ישלם דלא סגי דצריך להיות ניזהר לירד לנכסים ע"י שליח ב"ד יטול רשות מבי ר"ג וכן מה שאמרו דבהא אם טעו דמשלם בנו"נ ביד ליכא תו נעילת דלת ג"כ לק"מ דהרי יודע בעצמו דלא ישמע לקול דיין עד שיהיה נחית לנכסיו ע"י שליח ב"ד והיינו נו"נ ביד וזה נכון ועיין לקמן עוד מ"ש ראייה לזה דע"י שליח ב"ד הוי נו"נ ביד ושלוחו של אדם כמותו:
אורים ותומים, תומים · סימן כ״ה, י׳
הקטע במלואו, בנוסח המקורי.
נחלת הכלל · Urim veTumim, Warsaw 1881, Vol 1
על המקור הזה
הטקסט מובא מתוך אורים ותומים, תומים, בנוסחו המקורי ובלי עריכה. מקור הלכתי נכתב בזמן מסוים ובנסיבות מסוימות, ואין ללמוד ממנו למקרה אחר בלי הכרעה של פוסק. הצגתו כאן היא לצורך לימוד המקור בלבד ואינה פסק הלכה.
