אורים ותומים, תומים · סימן כ״ד, ג׳

צריך לשלם מיד כו' הקשה הב"ח דמשמע כאן אף דידוע דיש עדים בדבר ואינם פה ולא זילי נכסי אין נותנים לו זמן יותר מל' יום שהוא זמן הקבוע בלא"ה ואילו לעיל סי' ט"ז ס"א פסק המחבר והוא מתשובת הרא"ש כשיודעים שהיו עדים בדבר והרחיקו נדוד דנותנים לו זמן הנראה לב"ד. ונאמר סתם מבלי הבדל אם זילי נכסי או לא. ותי' מהרש"ל דאם אומר על אותו תביעה ד"מ תבעו בק' והוא אומר פרעתיך בפני עדים והם הרחיקו נדוד אז נותנים לו זמן כפי הנראה לב"ד מה שאין כן במודה לו בק' רק טוען יש לי עדים שחייב אתה לי ממקום אחר בזו אין נותנים זמן עכ"ל וצ"ל טעם לדבריו דבאומר פרעתי לך מנה דתביעה אם כן לדבריו אין שם תובע עליו ולא שייך נזקקין לתובע תחילה מה שאין כן במודה בהך תביעה רק יש לו תביעה אחרת אם כן מכל מקום על הך תביעה שם תובע עליו והרי זה בכלל נזקקין לתובע תחילה ודוחק. והב"ח תי' לחלק בין תביעה בשטר לבע"פ. והסמ"ע רמז בזה על הפרישה ואיננו כי חסר בדפוס. ואולי יש לחלק דבסתם דאין העדים פה אבל לא יודעין אם הרחיקו נדוד או לא אמרינן מסתמא יכולים לבוא תוך ל' יום ואין קובעים זמן יותר אבל כשידוע שהם בארץ רחוקה שא"א לבוא תוך ל' יום פשיטא דנותנים זמן יותר דל' יום מה עבידתא הא ידוע לנו דא"א לבוא תוך הזמן ל' יום. או יש לחלק דלעיל סי' ט"ז איירי בתובע דהנתבע דוחק על הב"ד שיגמרו דינו כי זילי נכסי והתובע אמר שהעדים במרחקים והב"ד יודעים מזה נותנים לו זמן כפי ראות עיניהם דיד התובע על עליונה בזה דנזקקין לתובע תחילה אבל אם הנתבע מבקש זמן אין נותנים לו זמן רק ל' יום דנזקקין לתובע ולא לנתבע: כה בסימן הזה הרב הש"ך האריך בעוצם פלפול עמוק כדרכו לברר ולפרוק ולקרב ולרחק בזרוע עיונו בין דעת הפוסקים הראשונים והאחרונים ולהכריע ככהן שדעתו יפה ושפתי כהן ישמרו דעת ומי כמוהו מורה ובזמני חיבר שארי הגאון מהורר חיים יונה תאומים ז"ל קונטרס אחד על סימן זה והשיג בכמה דברים על הש"ך ואמת שבכמה דברים היטב אשר דיבר ואם כי הגאון אלוף נעורי המנוח מוהר"ר מאיר ז"ל בספרו ובחדושיו על בבא קמא ירד להציל וחשב לעשות לש"ך מסגרת מ"מ מעט אשר הציל. אלא להיות שהיה אב בחכמה ורך בשנים והרחיב פיו בלשון מדברת גדולות על רבינו הש"ך ולא חס על כבודו אשר באורו נראה אור לכל בני הגולה ומטובו חיינו. וכמו כן שם ידו להכריע בין הרים הגדולים רבותינו הקדמונים והרחיב פיו על הרי"ף ורמב"ן והרא"ש שמועה זו נאה וזו אינו נאה ולא בעוצם הראיה כי אם בסברות דקות וברוב פעמים אשר חשב לתשובה נוצחת היא נדחת במזרה ורחת וכאבק פורחת ובפרט שבדד ישב ולא העמיק הענין בדיבוק חברים ופלפול תלמידים כי אם ענה מלבו לבד והיה לו ללמוד מסימן הזה אשר עמקו בו שאמרו יחיד מומחה שטעה חייב לשלם כי הוא גרם לנפשו שלא היה לו לדון יחידי כי שכיחי הטעות באחד ומזה היה לו ללמוד שאין ליחיד להכריע בין פוסקים קדמונים כי אם בדיבוק ועד חכמים: ובאמת החרשתי כי היה חכם גדול והלך למנוחתו מנוחתו כבוד רק שלא ילמדו ממנו אחרים לעשות במתכנתו ורע עלי המעשה ואין פתח זה פתוח לחכמי זמננו להכריע כי בעוה"ר משך עלינו חשכת השכל והטעות ומי לנו גדול מרבינו מהר"י קארו ז"ל אשר ממש מיום רבה ור' יוסף לא קם כיוסף הזה סיני ועוקר הרים זקן ויושב בישיבה ומכל מקום אמר בהקדמתו כי אין בידו להכריע בכח הראיה בין הפוסקים רק אחרי רבים בבנין ובמנין להטות וכך יפה לנו וגלל כן אף אני אשים לפי מחסום מבלי להאריך בסימן הזה בענין דיעות הפוסקים ז"ל רק אבא בקצרה מה שנוגע לדינא הנזכר במחבר והגהה ומה שנ"ל ליישב בקושיא שיש על הקדמונים ולמסבר טעמם ותו לא מידי כי מכיר אני מך ערכי וחלילה לי להכריע ולדחות שום דעת קדמון בקושיא ופירוקא רק בדרך שאלה וספק וה' יאזרני חיל למען כבוד שמו הגדול. והנה הרב הש"ך העתיק מתחלה דברי סוגית הגמרא ריש פרק אחד ד"מ ואני רואה כי עם כל זה מי שאינו מעיין בתוספות הרי"ף הרמב"ן והרז"ה והרא"ש לא ירד לסוף דעת הש"ך וסייעתו ואם כן העתקת דברי הגמרא ללא צורך וכל מעיין יעיין במקומו הגמרא ופוסקים השייכים לזה ואחר כך לו משפט הקריאה והעיון: