אורים ותומים, תומים · סימן כ״ד, ב׳

משלי כ"כ. הסמ"ע הביא בשם ד"מ שהביא בשם מרדכי דאם הנתבע טוען היה לי משכון בידך ונפחת והתובע מודה בפחת רק נחלקו כמה נפחת אפ"ה דינא דנזקקין לתובע תחילה ואמת שכ"כ המרדכי ריש ב"מ דהכי דייק ליה מפירש"י על נזקקין לתובע תחילה. ובאמת ברש"י בב"ק לא נזכר רק שהנתבע טוען שנפחת המשכון אצלו אבל לא כתב שהתובע מודה בעצם הפחת. וצ"ל דדייק ליה המרדכי מכח קושיא דאם אין התובע מודה עד זמן ל' יום פשיטא דנותנים לעולם ויותר מל' יום מהיכי תיתי ליתן ואפילו בזילי נכסי אין ליתן דאם כן אין לדבר סוף ולכך פירש הוא דמלוה מודה רק שהמה מחולקים בשיעור הפחת. אך באמת נראה דמרדכי פי' זה משום דאזיל לשיטתו דסבירא ליה אם תבעו חפץ או מנה ואין לו עדים רק חבירו מודה ואומר יש לי כנגדו תביעות אחרות צריך לשלם זה שמודה ועל תביעות אחרות יתבענו בב"ד ומביא ראי' בשם ירושלמי דתבעו קיתונא והוא הודה ליה רק אמר דיש לו דינר לתבוע בו ופסק ר"מ הואיל והודה בקיתונא יתן ליה ועל הדינר יתבענו. ולכך פי' ברש"י דפחת ענין נפרד הוא מתביעתו שחייב לו מנה ולכך נזקקין תחילה לשלם לו המנה ועל הפחת ידונו אבל לפי דעת רוב פוסקים החולקים בזה אמרדכי וסבירא להו כרבינו יואל שכתב שם המרדכי דיש לו מגו ויכול להחזיק והך דירושלמי איירי ביש לו עדים על הקיתונא באופן דל"ל מגו וכמ"ש הגה"ת מרדכי וכמ"ש הסמ"ע גופי' בס"ק ב' וכ"כ באורים אם כן אף הך דינא ליתא דאם מודה בפחת אם כן מודה דחייב כנגדו לנתבע למה ישלם יבררו טענתו. והמעיין במרדכי יראה דחד דינא מישך שייכי בדחבריה ואם הא ליתא הא נמי ליתא. ולכן התו' ורשב"א והרא"ש דהקשו על רש"י קשיא זו מהכ"ת ליתן זמן יותר ואין לדבר סוף ותי' דהב"ד יודעים דהיו עדים במעמד ההוא וכמ"ש הרמ"א ולא תי' דמודה המלוה בפחת כמ"ש המרדכי א"ו דלא סבירא ליה תי' של מרדכי כלל ולכך הוצרכו לכנוס בדוחק והיינו כמ"ש דאזלו לשיטתן דדין הראשון של מרדכי ג"כ לא סבירא ליה רק כרבינו יואל במקום דיש לו מגו יכול לתפוס מטענה לטענה ואם כן אף זהו כיוצא בו כיון דמודה בפחת מה בכך דהוי טענה אחרת סוף כל סוף הרי צריך בירור כמה נתבע חייב כיון דמודה בפחת וכמ"ש כי המרדכי גופי' תלה הדינים זה בזה ע"ש ויפה עשה הרמ"א שהשמיט דין זה בהגהה אף דהביאו בשם מרדכי בד"מ והסמ"ע לרב עיונו לא עיין בזה כל הצורך: