אורים ותומים, תומים · סימן י״ח, ב׳

ואפשר דעתו לחלק כו' עיין אורים שכבר כתבתי כי הסמ"ע הוכיח דע"כ צ"ל כן דאל"כ קשיא דברי הרשב"א אהדדי. ולכאורה צע"ג אמנם בלא"ה יש להבין בדברי הרמ"א חדא מה קשיא ליה דברי הש"ע אהדדי דכמו דאמרינן לעיל דנחתו אדעתא דעשרה כן פה אמרינן נחתו אדעתא דארבעה דהא אחד משלשה הראשונים אמר א"י ונשארים שנים ושנים דהוספה והרי לפי מ"ש בש"ע בהעתיקו לשון הרמב"ם נזכר להדיא דבעינן ארבעה יאמרו דעתם ולא סגי אם שלשה אמרו דעתם ושנים אומרים א"י והרי זהו הטעם דנחתו אדעתא דארבעה וכדעת ר"א בירושלמי כמש"ל באורים ס"ק ג' ואם אפשר דדעת הרמ"א כדעת מהרש"ל והסמ"ע שכתבתי באורים סק"ג דארבעה דנזכר ברמב"ם ל"ד ובתלתא סגי כדעת הת"ק הנזכר בירושלמי מ"מ מנליה לרמ"א להקשות דלמא לרמב"ם ולמחבר שנמשך אחריו דוקא ארבעה כדעת ר"א וכ"כ הב"ח וביותר יקשה מ"ש הרמ"א דרמב"ם ורשב"א מחולקים ולא מובן כלל מה חולק רשב"א ארמב"ם הא הך דינא דמוסיפים שנים בשלשה שאמר אחד אינו יודע משנה שלימה היא ומה מחלוקת שייך בזה. הא הך דינא הנזכר בש"ע וברמב"ם מבואר במשנה. אלא דבאמת גם בדברי הגאון מהרמ"ך שהביא הכ"מ בפ"ח מהל' סנהדרין שכתב שלא פי' רבותיו במשנה דיוסיפו שנים כמו הרמב"ם והוא כתב דמסוגית הגמרא דפריך על שמואל דאמר שנים שדנו דיניהם דין מהא דאם אחד משלשה דאמר א"י דיוסיפו ולא אמרינן דסגי בתרי ומשני הגמרא שאני הכא דאדעתא דתלתא יתבי מוכח נגד רמב"ם דה"נ דכיון דאדעתא דחמשה יתבי לא יכולי תלתא לגמור דינא עכ"ל ויש להבין הא באמת כתב הרמב"ם דצריך ד' לגמור הדין ולפי פשוטן של דברים דוקא ארבעה כפי' הב"ח וכדעת ר"א בירושלמי ומה הוא הפי' שפירשו רבותיו בדרך אחר. וצריך לומר בדעת הרמב"ם דאותו שאמר א"י יכול לחזור מדבריו ולזכות או לחייב בד"מ ולכך כתב הרמב"ם דחמשה נושאים ונותנים בדבר משום דאף הוא בכלל וכמ"ש שם הכ"מ ואם כן ס"ל דהא דמוסיפים בא' אומר א"י שנים ולא אחד הוא הטעם דאנו אומרים ע"י תוספת דיינים ופלפול בחכמה יתברר לאחד ספיקתו ואף הוא יאמר דעתו בבירור וא"כ אם הוא ואחד שהוסיפו יאמרו להיפוך מן שנים ראשונים הרי כאן ב"ד שקול ולכך מוסיפין שנים ואם כן הרי נחתו אדעתא דחמשה וצריך האחד שאמר א"י לחזור מדעתו אבל אם לא חזר ועודנו עומד בדעתו לא מהני מה שכל ארבעה אומרים דעתם דהרי זה נחית לדעת חמשה ולא אמרו הוספה אלא שעי"כ יחזור מדעתו ויתברר לו ספיקא וכ"כ הרמב"ם להדיא בפי' המשנה דאפילו ארבעה אומרים זכאי כל זמן שא' אומר א"י יוסיפו עד שיחזור מדעתו ואולם בספרו חזר בו אבל רבותיו של רמ"ך תפסו זה הפי' לעיקר וזהו שכתב רמ"ך דה"נ כיון דאדעת' דחמשה נחית הרי דדייק אדעת' דחמשה ולא ארבעה משום דס"ל דאף ע"ד הראשון שאמר א"י נחית והרי כאן ה' ואם כן אין לו לגמור בתלתא דהיינו כדעת מהרש"ל וסמ"ע וה"ה לדעת הב"ח נמי קשה דעל כל פנים לא יועיל עד דיהיה דעת כל החמשה ודברי הרמ"ך מובנים וע"ז תי' הכ"מ דשאני הכא דמתחילה לא נאתו רק על דעת שלשה והוא החילוק שכתב רמ"א בהג"ה. והנה ודאי דבר פשוט כזו לא היה נעלם מעיני הרמ"ך רק דקשיא ליה בממ"נ אי אמרינן דהוה כאילו נחית אדעתא דשלשה כמו מתחילה שישבו שלשה לדון א"כ אף בשנים מזכים ואחד מחייב יהיה הדין נחתך בשנים דהא מתחילה נחתו אדעתא דכך דיהיה הדין נחתך אדעתא דרוב משלשה. ועכצ"ל דסבירא ליה דהואיל והוסיפו נחת אדעת' דחמשה ולכך צריך רוב מחמשה שהוא שלשה שיסכימו בדבר אחד כמו בנחית אדעתא דשלשה דצריך דיסכימו הרוב משלשה בדבר אחד. ואם כן יפה הקשה דאם נחית אדעתא דחמשה איך אפשר שיהיה שנים או אחד אומרים א"י הלא בנחית אדעתא דשלשה א"א שיהיה אחד אומר א"י אעפ"י דלשמואל ששנים שדנו דיניהם דין וא"כ ה"ה בנחית אדעת' דחמשה. וקושיא שלו קושיא חזקה לכאורה בדברי הרמב"ם וליישבו צ"ל דס"ל להרמב"ם הא דאמרינן נחית אדעת' דשלשה ולא מהני בא' אומר א"י היינו לשמואל אבל לפי דקיי"ל דלא כשמואל דב' שדנו אין דיניהם דין א"כ אצ"ל כך ואמרינן אף דנחית אדעת' דה' מ"מ אדעת' דרובה נחית ולא איכפת לן אם הנשארים אומרים א"י והא דבג' וא' אומר א"י צריך הוספה בדיינים הוא משום דהדין בעי שלשה דיינים אם כן בא' אומר א"י כמאן דלית' דמי ואין כאן שלשה דיינים אבל במקום שיש שלשה דיינים זולתם לא איכפת לן אי הנשארים א"י וזהו שכתב הרמ"ך יפה פי' הרב כיון דאיכא שלשה שיודעים בד"מ. וזהו ברור בכוונת הרמ"ך וגם דעת רמ"א כך ולכך יפה הקשה דודאי דעת רשב"א לא קשיא אהדדי דפשיטא דסבירא ליה להרשב"א אם נחית אדעת' דה' וכדומה בעינן שכולם יאמרו דעתם ואם אומרים א"י דעת כולם בטל כדאמרינן בתי' לשמואל והא דסגי בהוספה בשלשה משום דתחילה לא נחית רק אדעת' דשלשה כתי' הכ"מ וכמ"ש הרשב"א לת"ק הנזכר בירושלמי ואי קשה א"כ אם שנים מזכים ואחד מחייב יהיה הדין נחתך בב' דהא נחית אדעת' דג' כהנ"ל הא לא קשיא דבאמת ס"ל לרשב"א כן כמבואר בכ"מ וכמש"ל באורים. אבל המחבר דפסק כרמב"ם דצריכים כל שלשה להסכים לדעת אחד ועכצ"ל הטעם דנחית לאדעת' דחמשה ולכך צריך רוב מה' שיסכימו לדעה א' כנ"ל וקשה א"כ למה בא' מה' אומר א"י הדין קיים וצ"ל כהנ"ל דאף דנחית אדעת' דה' מ"מ אין נ"מ אם א' אומר א"י ודוקא בשלשה דלא נשארו דיינים דאוריית' איכא קפידא אבל בה' ויותר ליכא קפידא ולפ"ז שפיר קשה איך פסק המחבר לעיל כרשב"א דאם א' מט' אומר א"י דכל הב"ד בטל דהא יש כאן רוב ויותר משלשה דהם דיינים דאורייתא. ויפה הקשה וזהו שכתב ואפשר דעתו לחלק והיינו כמ"ש בכ"מ דאף לרמב"ם י"ל דנחי' אדעתא דתלתא אך אינו נראה והיינו מטעם שכתבתי דא"כ א"צ שיסכימו כל שלשה לדעת אחד כהנ"ל ודברי רמ"א ברורים. ולכן נראה יותר מסתבר לומר דס"ל לרמב"ם דאף דזה אומר א"י יכול לחזור ונושא ונותן בדין מ"מ לאו אדעת' דחמשה נחית מקרי דהרי כל זמן שלא חזר דעתו כלא היה וכתוהו יחשב. ומתחילה כשהוסיפו עוד שנים סביר וקביל שלא יחזור זה מדעתו וא"כ לא נחית רק אדעת' דארבעה ודעת הרמב"ם באמת דבעינן כל דעת ד' כר' אילא בירושלמי וכמ"ש הב"ח. ודלא כדעת הרמ"ך דס"ל דה"ל כנחית אדעת' דחמשה ונגרר בתרי' הרמ"א. רק ס"ל לרמב"ם דלא נחית רק אדעת' דארבעה ולרב אם גם אחד מארבעה אמר א"י באמת הדין בטל וכמו כן בעינן רוב מארבעה שיסכימו לדעה אחת כמש"ל בנחית אדעת' דחמשה ולכך בעינן לרמב"ם שיסכימו כל שלשה בדעת א'. וזהו הטעם של הרמב "ם דבעינן שיהיו שלשה מסכימין לדעה אחת. וא"צ לטעמו של הרשב"א בתשובה רק פשוט דהא נחית אדעת' דארבע וא"כ בעינן רוב מארבעה. ואם א' מארבעה אומר א"י ג"כ הדין בטל ודברי הרמב"ם נכונים ולק"מ: