אורים ותומים, תומים · סימן י״ז, ח׳

בע"ד שתבע חבירו כו' הרמ"א עשה סמוכים לדין זה מהך דפ"ק דב"ב דאקיף רבינא לרוניא מד' רוחתא ואתא קמיה דרבא ואמר זיל פייסי' במה דאיפייס ואי לא דנינא לך כר"ה אליבא דר"י ודייק רמ"א למה באמת לא דן כן כיון שהדין כך כמ"ש התו' ש"מ דאין לדיין לפסוק יותר ממה שתבע רבינא. ופי' הסמ"ע ודאי אי ידע רבינא דהלכה כר"י ומכל מקום לא תבע רק דמי אגר נטירא פשיטא דאין לדיין לתבוע יותר דאין לך מחילה יותר מזו. אבל אי לא תבע יותר מחמת שלא ידע הדין בזו נראה ג"כ דעת הסמ"ע דאין לדיין לפסוק יותר וכ"כ הב"ח דרבינא לא היה יודע הדין לפי מחשבת רבא ומ"מ לא חייבהו לרוניא ביותר מכדי קני' בזול. והש"ך השיג על זה דהא לא ידע דלמחול ולמה לא דן רבא כפי הדין וכן לדידן למה לא ידון הדיין כפי זכותו באמת ומה יעשה התובע הזה שלא ידע הדין על בוריו. ויפה הקשה דאף דנימא דדעתם כמ"ש בכה"ג בשם תומת ישרים בשם הרב ר' יהונתן דהא דאמרינן פתח פיך לאלם היינו לנתבע ולא לתובע. חדא דלשון הרמב"ם וש"ע בסעיף ט' משמע דלא כר' יהונתן. ועוד בשלמא בטענה שהיה לו לטעון ולא טען בזו שייך אי י"ל פתח פיך או לא אבל במה שלא ידע הדין ולכך א"א לו לטעון פשיטא דיש לדיין לטעון ולכן נראה כדברי הש"ך והעיר שושן דטען סתם ולא נודע לדיין אי הוא מחמת טעות אי מכח מחילה. או וויתר שיש לו מלוה ישינה עליו כמ"ש הע"ש ולכך אין לדיין לדון ולחייבו לנתבע מספק והממע"ה דאולי מחל וידע הדין ועכשיו דחזר. וכן היה בעובד' דרבינא דלא חקר רבא לדעת אי ידע או לא ידע ומספק לא היה מחייב אותו לרוניא ביותר דלמא מחל. וצ"ל הא דכתבו התו' בסוכה פרק לולב הגזול גבי אשוו וזבינו ואי לא דרשינא כר"ט דרבינא פייס ומחל דכוונתם אולי מחל: אך יש לספק בעם הארץ אי אמרינן כן דבת"ח שפיר יש לספק כמו רבינא דיותר חזקה דאין הדין ממנו בהעלם דבר משנימא דטועה אבל בע"ה יותר מסתבר לומר שטעה מנימא דנתפייס ומחל וצ"ע. אבל עם כל זה יהיה הפי' איך שיהיה הקשה הסמ"ע הא רבא אמר אי לא תפייס אדון לך כר"ה אליבא דר"י ואמאי הא אסור לדיין לדון ביותר מכדי תביעתו ול"ל להפחידו אמר כן דהא התו' העלו דלא אמר להפחידו רק דינא קאמר. ותי' הסמ"ע בתורת קנס הואיל ולא ציית דינא ודוחק זה מבואר לכל ואין לו שחר ואף דגם בב"ח בתי' א' נראה כן מ"מ מהכ"ת לומר קנסא ואי לא ציית הלא יש לו כפי' הרבה כקושית התו'. ותי' שני תי' הסמ"ע מצד הדין א"ל כיון דאינו רוצה ליתן הפחות ה"ל כאילו לא תבעו בפחות אלא בא לפני דיינים ופסקו לו כדיניה עכ"ל ודברים אלו בלתי מובנים דלמה נימא סוף כל סוף הוי מחילה. ואי נאמר דכוונתו דלא על כך מחל לו שיהיה צריך לכוף אותו בב"ד וכ"נ דעת הש"ך מלבד דזה דחוק אף גם א"כ ה"ל להש"ע לבאר דאם אינו משלם בטוב רק ע"י כפי' דיכול לתבע ביותר ויכול הדיין לפסוק לו ביותר בתורת א"פ כעובדא דרבינא ורוניא דאם יסרב דיצטרך לשלם הכל. והנה הב"ח והש"ך תי' דלהפחידו אמר כן ואף דכתבו התו' דמסתבר דלא להפחידו אמר כן היינו בגוף הדין אי הלכה כר"ה אבל מ"מ יש לומר להפחידו דהא רבינא נתפייס בפחות. וגם זה דחוק דמ"ש דלא אמרינן דנתכוון להפחידו בדבר שאין הלכה כך משום דמהיכי תיתי ישקר והקצרה ידו לכופו בשמתא וכדומה לקיים פסק בית דין אף בזה הקושיא למה יפחידו בשקר דסוף כל סוף ישקר כו דהא באמת אי אפשר לדונו בכך ואם כן למה יפחידו בשקר. ואם אמרו בסעיף הקודם אי הבע"ד מתפאר ואומר יש ביכולת לתובעך יותר אלא שאיני רוצה לא יהיה הדיין שותק לבל יטעו ויחשבו שהדין עם הבע"ד מכ"ש דאין לדיין בעצמו לומר דבר שאינו עפ"י שורת הדין וליתן מכשול לשומעים דיקבעו הלכה דאף דתבעו בפחות רשות ביד הדיין לפסוק יותר. וצריך לומר לדבריהם בשלמא אי אין הלכה כר"י יש לומר שפיר איך אמר להפחידו ויתן מכשול להשומע דיחשוב הלכה כר"ה וכמ"ש בסעיף שלפני זה ול"ל דהא ירגיש השומע דהוא רק לפחד בעלמא דאי באמת הלכה כר"ה למה לא פסק באמת כר"ה. הא לא קשיא דיחשוב הואיל ומחל רבינא בפחות כמו שכתבו התו' אבל אם באמת הלכה כר"ה שפיר אמרינן להפחידו אמר ואין כאן חשש מכשול להשומע דיבין דהוא להפחידו דאי באמת הדין כן שיכול הדיין לדון ביותר ממה שתובע התובע. אם כן למה באמת לא דן רבא לרבינא ביותר הלא חיוב עליו להפך בזכותא דצורבא מדרבנן אלא דא"כ גם לדבריהם קשה איך היה פחד זה לרוניא הלא רוניא ירגיש דהוא רק לפחד דאי באמת הדין כך למה מחניף ליה רבא ואדרבה יש חלול השם בדבר דיחשוד לרבא דנושא לו פנים ומעביר על רבינא הדין. ולכן מה שנר' הוא משני אופנים דבאמת קושיא זו קשיא בממ"נ אם שורת הדין כן למה באמת לא פסק רבא כר"ה ולמה נשא פני רוניא ואם אסור לדיין לדון יותר מכפי תביעת התובע איך אמר רבא שיפסוק כר"ה ושיקר במאמרו ולכן צ"ל דבגמרא נאמר אתא לקמיה דרבא ולא נאמר אתו לקמיה דרבא דמשמע דשניהם באו אלא דרוניא לבדו בא לרבא ושאלו הדין עם מי כי אין בדין זה כפירה והכחשה רק בירור הדין ולכך שאל לרבא שאלת חכם חיובא דהניקף כמה כי אמר לו כי רבינא רוצה אגר נטירא וא"ל לך ותן לו במה דנתפייס כי אולי בבוא לדין לא יתרצה בכך רק יטעון עליך סתם. וא"כ אדון לך שאתה חייב לשלם לו הכל. ולכך זיל ופייסיה וא"ש ומזה למד הרמ"א דאם תבעו בפחות דאמרינן דהוה מחילה וא"י הדיין לפסוק ביותר דאי אמרינן דיש רשות לפסוק יותר ממה שתבע משום דלא הוה מחילה דהוא מחילה בטעות דלא ידע הדין ואלו ידע הדין לא הוה מחיל א"כ אף דרבינא היה תובע רק דמי נטירא גזל ביד רוניא אם לא ישלם לו המותר כפי שורת הדין כל דמי מחיצה כר"ה ומה בכך דרבינא אינו תובע יותר הוא מחמת חסרון ידיעה ובין כך אין כאן מחילה ואם כן איך אמר רבא לרוניא לשלם רק דמי נטירא כתביעת רבינא ולא הצילו לרוניא מגזל לומר אינך יוצא ידי גזל עד שתשלם לו הכל ומה בכך שנתפייס בפחות הא הוא מפאת חסרון ידיעה. ועכצ"ל דהוי מחילה גמורה ולא אמרינן דהוה בטעות ולכך הורה לו אי יתפייס רבינא בדמי נטירה שיתן לו כי אם יחזור ויתבענו בבית דין ביותר יתחייב וא"ש: ועי"ל דלפי מ"ש הש"ך דהואיל ותובע בספק ואינו ברור שטועה בדין מספיקא לא מפקינן ממונא דאולי מחל או מוותר כנגדו מאיזה טעם וקשה הא החיוב ודאי והמחילה ספק וה"ל כא"י אם פרעתיך דחייב אם יטעון ליה הלה ברי שטעיתי ולכך מחלתי ואם כן קי"ל ברי ושמא ברי עדיף וצריך לומר דבכהאי גוני דלא ה"ל למידע לנתבע לא אמרינן אפילו בפרעון ברי עדיף ועיין מש"ל בסימן ע"ה שהארכתי בכלל זה. והנה רבא דאמר בבבא בתרא דף קל"ה גבי זה אחי זאת אומרת האומר לחבירו מנה לי בידך והלה אומר אינו יודע דפטור והקשו התו' בכתובות פ"ק ובכמה דוכתי הא שם לא ה"ל למידע וכתבו דבאמת הל"ל ולטעמך אבל רבא צ"ל דסבירא ליה דאין לחלק בין הל"ל או לה"ל למידע וכחדא חשיב ליה אי ברי ושמא ברי עדיף או לא ולא ס"ל לחלק בהך דה"ל למידע. ע"ש בתו' רפ"ק דכתובות ובבא בתרא ובפ' הפרה בתו'. ולפ"ז רבא לשיטתו וא"ל לרוניא זיל פייסיה אי לא יחזור בפיוסו ואי לא שיחזור בו ויאמר שלא ידע כדינו ולכך מחל והוי מחילה בטעות דנינא לך כר"ה ואי קשה וכי דינא הכי דיהיה נאמן לומר מחילה בטעות ז"א דרבא לטעמיה דרבא לא סבירא ליה לחלק בין הל"ל למידע או לא הל"ל ואם כן הוי א"י אם פרעתיך וחייב רוניא לשלם. ושפיר אמר דנינא לך כר"ה אבל עכ"פ נשמע דכ"כ דלא חזר אמרינן דמחילה הוי ולא תלינן בטעות אם כן ה"ה לדידן אף דחוזר בו דלאו כל כמיני' ואמרינן דמחיל מתחילה ועכשיו דחוזר ואי דהוה ברי ושמא בפרעון הא לא ה"ל למידע ועל כל פנים נלמוד מהך דרוניא דסתמא אמרינן דדעתו למחילה ולא תלינן בטעות. ואם כן אף בחזרה אינו נאמן וא"ש. ובתי' השני הזה יישב למה דקשה מנלן לומר דבסתם אמרינן ידע ומחיל דלמא לא בסתם תלינן בחסרון ידיעה ואם כן הוי מחילה בטעות והא דרבא לא פסק לרוניא ליתן כר"ה משום דרבא לטעמיה דסבירא ליה מחילה בטעות הוי מחילה כמבואר בפ' א"נ דף ס"ז ואודיק חזיתן איילנות ופי' התו' בד"ה התם זביני כו' דרבא סבור במלתא דר"נ דמחילה בטעות הוי מחילה. ולכך מייתי ראי' מאיילנות ע"ש. אבל לדידן דאסקינן התם דאין ראיה מאיילנות ואף ר"ן ס"ל מחילה בטעות לא הוי מחילה אף בזה לא הוי טענתו טענה. אבל לפי מ"ש דלכך אמר ואי לא פי' דיטעון דהוי בטעות וכו' כנ"ל ש"מ דסבירא ליה לרבא דלא הוי מחילה (וצ"ל דבתר דשמעיה רבא שם בב"מ הדר בי' וכנ"ל דלא הוי מחילה) ומכל מקום כל כמה דלא טען פסק דיתן לו רק כדי תביעתו דמי קני' ודמי נטירות ש"מ דמסתם אמרינן ידע ומחיל לא דמחיל מחמת חסרון ידיעה וא"ש ודוק: