אורים ותומים, תומים · סימן י״ז, ז׳

לא יאמר לו אין מחייבים ממון כו' הסמ"ע ובדרישה דעתו דהרא"ש דס"ל דטוענין לו זכותו כשהוא לא ידע חולק אהך דין ובזה מיושב הקושיא דבסי' מ"ב כתב הטור בנמצא ריעותא בשטר דטוענים אעפ"י דלא טען הוא והקשה הרש"ל מ"ש מטענת ע"א ולפ"ז באמת הרא"ש והטור חולקים על ע"א. ודבריו דחוקים דלא משמע בטור שיש בזה בע"א מחלוקת וגם קשה לומר דירושלמי יחלוק זה אזה ובפרט ששניהם נאמרו בשם ר"ה. ולכן ברור כמ"ש ג"כ מדברי הב"ח וש"ך דאם הביא התובע ע"א אם יאמר בפני נתבע תיכף ע"א אינו נאמן הלא נותן אצבע בין שינו להכחיש הע"א ומתוך דבריו ילמוד לשקר רק יאמר לו מה אתה אומר ראה הרי כאן עד שמעיד כן ואם יודה טוב ואם אומר שקר אתה אומר אעפ"י שלא ידע דע"א אינו נאמן מ"מ יכול הדיין אח"כ לפסוק כפי הדין דע"א א"נ כ' מה בכך שלא ידע הדין סוף כל סוף מכחיש לע"א אבל לפתוח לו ולשים אצבע בין שינו להכחיש ע"א אסור. וכן לקמן בסי' מ"ב דיש ריעותא בשטר דכתב שלשי' וניכר שגרר ועשה מן שלשה שלשים אם הנתבע טוען אינו חייב לו כ"כ אף שהוא אינו מרגיש הזיוף אנו טוענים לו כי מה יעשה שהוא אינו בקי בזיוף ותחבולת רמיה אבל אם הנתבע אינו טוען מעין אותו טענה כלל רק טוען שטר אמנה הוא זה וכדומה אין אנו טוענין שחייב רק שלשה כיון דהוא לא טען כלל וא"ש וכן הנכון ולק"מ: