אורים ותומים, תומים · סימן קנ״א, א׳

אבל בנ"מ יש לו ראיה אעפ"י דבגמרא משמע לר"א דס"ל גבי המוכר את עבדו ופוסק עמו שישמשנו ל' יום דשניהם אינו בדין יום ויומיים דאין ביד האשה למכור נ"מ לבעלה והרמב"ם ספ"ה דהלכות עבדים פסק כר"א. מלבד די"ל דלא קיימא לן כהך תי' דאמימר סבירא ליה כר"א דלא מסתבר רק ס"ל כתי' הראשון ויש מכירה בנ"מ אף גם נראה דהרשב"ם דם"ל דכמו דאינן יכולין שניהם הבעל והאשה למכור בנ"מ לאחרים: כן אין האשה יכולה למכור לבעלה אזיל לשיטתו דס"ל דדין גמור הוא וילפינן דין מכירה מהך דהתם דאינה בדין יום יומיים וכמ"ש הרמב"ן בחדושיו לשיטת הרשב"ם ולכך אף האשה לבעלה א"י למכור אבל לפי מ"ש הרמב"ן דאין לדמויא מכירה כלל להך דיום יומיים רק סברא בעלמא קאמר אמימר דאין מכירתו מכירה הואיל ואין דבר מיוחד ודי דנימא למכור לאחר אבל אשה לבעלה דבלא"ה יש לו חלק בו בקנין פירות והיא מבטלת זכותה ומוכרת לו הכל אפילו הגוף פשיטא דהוי מכירה וא"כ הפירוש אמימר דאמר כר"א היינו לענין מכירת שניהם לעלמא אבל לבעל בנכסי אשתו אם מכרה לו אף אמימר מודה דהוי מכיר' והבו דלא לוסיף כי בלא"ה סברא דחוקה לדמות הך מכירה להך דר"א כמ"ש הרמב"ן בעצמו ז"ל: