אורים ותומים, תומים · סימן קמ״ו, ה׳

אבל כשמכרו הראשון א"צ למחות בלוקח כו' דברים אלו הם תשובת רשב"א והעתיקן המחבר להלכה פסוקה מבלי חולק והדבר צ"ע כי הרשב"א מביא לזה ראיה מההיא דדר בקשתא ד' שנין כו' ואי איתא נימא ליה כיון דלא מחית בהדיא מוכחא מילתא דזבינתא להאי דזבנה נהלי וכן מההיא דאמרינן וה"מ דאכלה שבע שנין אבל שש לא וא"כ אפילו שש נמי דהא אחזיק לוקח בתר הכא עכ"ל ולהבין ראייתו ובפרט ראיה מן ה"מ שבע אבל שש לא דמיירי דמערער מכרה להך עובדא דמחזיק מכרה וגם טעמו של דינו נראה ברור דרשב"א ס"ל כדעת הי"מ שהביא רשב"ם והוא דעת רז"ה ז"ל דלכך צריך למחות בסוף כל ג' כדי שלא יטעון לאחר מחאה מכרת לי (ואפשר דממילא דיכול לטעון זה אם טוען מקדם מכרת לי ומחאתך שלא כדין נעשה נאמן במגו) דכל טעמו של רשב"ם דחולק אי"מ הוא משום דכיון דמתחילה לא נחית בתורת מקח שוב אין נאמן לומר לקחתי ואלו הנ"י הביא בשם רשב"א דס"ל דנאמן לומר לקחתי אח"כ דיש חילוק בין קרקעות למטלטלין דאין נאמן בעדים וראה ע"ש. וא"כ פשיטא דס"ל כי"מ וברור וא"כ כשמחה והמחזיק מכרה לאחר ושהה ביד לוקח עידן ועדנים הלוקח אינו יודע אם המוכר כדין מכר או לא א"צ מחאה כי זה המערער יטעון למה לי מחאה בטוח אני בך שלא תכזב מל פני לומר שאתה לקחת ממני ואהימנותא דידך קסמכינא ומה צריך אני עוד למחאה ולכך הביא ראיה דיכול המערער לומר כן ללוקח בטחתי בכשרותך שלא תשקרי בי. מהך גברא דדר בקשתא בעיליתיה ד' שנים וטען שלקחה מפלניא ואמרו שאם לא יברר הלוקח שדר בו המוכר יוה א' דאבדה חזקתו והא אתרע טענת המערער דאם כדבריו למה לא מיחה כ"ז ד' שנים שזה מחזיק בשדה אלא משום דיכול להשיב מן מוכר שלך לא ידעתי דבר דמעולם לא ישב בתוך ביתי עד שאמחה בו ולך איני רוצה למחות כי בטחתי בך שלא תשקר לומר שקנית ממני. וגם הביא ראיה לדבריו דהפי' בתוך כל שלש ושלש צריך למחות מהך טעמא של י"מ דיטעון אחר כך לקחתי מהך דאמרינן אבל שית אין לך מחאה גדולה מזו וקשה הא עברו שלש שנים דלא מיחה ועכצ"ל הטעם כי"מ וא"כ לוקח לא היה צריך למחות דהוא לא יטעון דלקחה מן הלוקח כיון דלא ידע משטרו כמ"ש התוס' להדיא וכמ"ש לקמן בש"ע סעיף כ"א דמיירי דוקא שלא נודע משטר קנין וא"כ לא מצי למטען מלוקח לקחתי. ועיין בהרז"ה דמביא להדיא מהך אכלה שית שנין ראיה לדברי הי"מ של הרשב"ם. ודברי רשב"א נכונים וברורים בעצמותן והרב המוסמך מהרי"ט בחלק ח"מ סימן כ"ו נתקשה בדברי רשב"א ונכונים הם למאוד לשיטתו דס"ל כדעת הי"מ והרז"ה. אך מ"מ זהו הכל לדעת י"מ אבל לפי שהעלה רשב"ם והרמב"ן והרא"ש והנ"י דלא כהך י"מ ועל קושיא זו דה"מ שבע אבל שש לא תי' דבמכר בשטר לעולם א"צ למחות והטעם משום דלכך צריך למחות בכל ג' מטעם הרשב"ם דזולת זה חשוב המערער מתחרט על מחאה משא"כ במוכרו לא שייך כן. וכן פסק הש"ע בסימן זה פעמים שונים. וכן התוס' שהקשו מהך דצריך למחות כל שלש על לעיל דאמרינן אבל שש לא והניחו בקושיא ש"מ דלא ס"ל כי"מ דלשיטתם לק"מ דתוס' כתבו גופא לעיל דלא מצי לטעון לקחתי ממך כי לא נודע משטר. וא"כ הך דינא דרשב"א לא קאי לדינא כלל כי אין לו שרש וראיה מגמרא. וצע"ג על המחבר שהעתיקו בסתם אפילו בלי חולק. וכתב הסמ"ע ס"ק טו"ב היינו דוקא שהוא בטוח בלוקח שלא ישקר לטעון שקנאו ממנו כו' וברור דכוונת הסמ"ע לעצה טובה למערער שמא אינו בטוח בלוקח שלא ימנע מלמחות כי אולי יעיז ויטעון ממך לקחתי אבל מ"מ אם לא עשה כן והלוקח לא טוען ממך לקחתי אף הסמ"ע מודה דלא איבד המערער זכותו כיון דהלוקח מודה שלא לקחה ממנו ולמוכר הראשון הרי מיחה ומהרי"ט בתשובה הנ"ל הבין דדעת הסמ"ע דאיבד זכותו ולכך השיג עליו ובאמת לק"מ ועצה טובה קמ"ל הסמ"ע ופשוט: