אורים ותומים, תומים · סימן קמ״ו, כ״ה

אם אפשר לפרש דברי המחזיק וכו' הש"ך בס"ג כ"ג הקשה דהתוספות כתבו כן לשיטתם דס"ל דאם הלוקח טוען ברי שהמוכר דר בו יום אחד דנאמן כאלו יש עדים על דירת המוכר הואיל ויש מגו ללוקח וא"כ ה"ה ליורש אבל הטור דפסק לעיל סעיף י"ד וכן המחבר דלא מהני אמירתו אף דיש לו מגו רק צריך על זה עדים א"כ ה"ה ביורש וא"כ כאן דאין לו עדים דדרו בו אבותיו יום אחד מה מהני מגו שלו ואיך יהיה נאמן ובאמת לא היה צריך להאריך כי היה מקום לחלק בסברא בין לוקח דאפסיד אנפשיה בשעת לקיחתו דה"ל להעמיד עדים דדר בו המוכר יום אחד ואם ליתנהו לעדים לא ה"ל ללוקחו ובין יורש דממילא דמה ה"ל למעבד. ולא גרע ולא איתרע מגו שלו רק היה לו להביא דברי הטור אות י"ז ומחבר סעיף יו"ד דאף היורש צריך להביא ראיה על דירת מורישו יום אחד ולא נאמן בטענתו גרידא אף דיש לו מגו. אבל באמת הפרישה והסמ"ע בס"ק ס"ג דכי לא טענינן ללוקח ויורש עד שיביאו ראיה שדר המוריש יום אחד היינו בטוען המערער ברי שלא מכרתי כלל ובזו אין ספק מוציא ודאי עד שיהי' הדבר מבורר ע"י ובכה"ג איירי הך לעיל סעי' יו"ד וסעיף י"ד אבל בטוען שמא כי כל טענתו יודע אני שהיה של אבותי אבל בשביל זה לא יוכל לטעון ברי שלא דרו בו אבותיו של שממון יום אחד או שלקחהו הימנו וכיון דגם טענת המערער שמא ולהמחזיק יש לו מגו אף עפ"י דבורו בלי עדים טענין ליה ליורש. אפס הש"ך בס"ק כ"ה גם בזה חוכך דמה בכך ס"ס המערער טוען ברי שהיא של אבותיו. א"כ זה צריך ראיה שדרו בו אבותיו יום אחד אבל הדבר מוכרח בחידושי רמב"ן על הך פסקא אמר רבה מה לו לשקר וכו' דכתב ואם טענתם סתם (דהיינו דלא אמר בפירוש של אבותי מעולם) למהאינו נאמן כל טענת יורש כך הוא של אבותיו היה והוא אין יודע מאין באתה לידם שמא מאבותיו של זה. ותי' שהמעשה היה שזה טוען ברי שהיה של אבותיו וזה טוען ברי שהיה של אבותיו ולא דרו בו אפילו אבותיו של זה חד יומא הלכך אי הוה אתא בטענת שמא לא טענינן ליה אנן כלום כו' עכ"ל הרי דהרמב"ן דהוא ס"ל דאינו נאמן במגו על דירת חד יום רק צריך עדים כנודע וכמ"ש הש"ך לעיל מ"מ בכאן הקשה דלמה לא יהיה נאמן כל טענת יורש כך הוא של אבותיו ואינו יודע איך הגיע להם ואף דאין להם עדים על דירת חד יום ועכצ"ל דהואיל בקושית ס"ד דהמערער טוען שמא טענינן ליה ולכך תירץ דמיירי דהמערער טוען ברי שלא דרו אבותיו אפילו חד יומא הלכך אי אתא בטענת שמא לא טענינן ליה כו' הרי דס"ל להדיא דברי הסמ"ע ותמהני מהש"ך שהעלים עיין מדברי הרמב"ן. אך לפ"ז צ"ל בטור דמיירי דהמערער לא טען היה של אבותיו מעולם אבל אם טען כן לא מהני לפרש דבריו כי לא טענינן ליה בשמא וכמ"ש הרמב"ן וצ"ע דה"ל לטור לפרש כן ואפשר עוד לפרש לפמש"ל בסעיף י"ד דלכך לא מהימן דדר בו יום אחד במגו דמינך זבנתי דה"ל מגו דהעזה דבמגו גרוע כזה לא אמרינן מגו דהעזה א"כ כאן ליכא מגו דהעזה דהרי יוכל לטעון מאבותיך לקחתי וא"כ אין כאן העזה כלל דאטו בכיפ' תליא ליה לאבותיו שלא יהיה רגע אחד זמן ליקח מהם קרקע. אם כן כיון דלא הוי מגו דהעזה נאמן וצ"ע. ויותר מסתבר לדינא עכ"פ כדעת הסמ"ע לחלק בין מערער טוען ברי או שמא כיון דכך מפורש בדברי רמב"ן. ומ"ש להשיג על דברי הטור במ"ש אם אמר לשון ירשתיה מאבותי דאין בלשון זה מובן שהיה של אבותיו מעולם אין דבריו כדאי לדחות דברי הטור ולשון המשנה הבא משום ירושה א"צ טענה משמע דטוען ירשתיה מאבי וקאמר אין צריך טענה הא ודאי יש למערער עדים שהיה של אבותיו דאם לא כן מה טיבו לטעון על זה המחזיק ואפי' אינו בא משום ירושה אין צריך טענה דלאו בעל דברים דידיה וע"כ דיש למערער עדי אבות ואם כן אם הוא אומר ירשתי מאבי הרי אומר דהוא שלו לעולם הרי הוכחש מעדים ואם כן צריך לפרש דבריו דכוונתו שלקחהו מאבותיו וא"כ הרי צריך טענה דהא אנן לא טענינן ליה. ואיך קתני המשנה סתמ' הבא משום ירושה דמשמע דטוען ירשתי' מאבי א"ו הנכון כדברי טור דבלשון כזה אינו במשמע לעולם וברור: