מניחין אותם בידיהם על המתגבר מסתברא דמ"ש בסעיף זה ובסעיף שלאחריו מיירי דעדים מעידים שראהו בשנה זו היו משתמשים בשדה זו אבותיו של ראובן ועדים אחרים מעידים שבשנה זו היה משתמשים בו אבותיו של שמעון והרי כאן עדות מוכחשת אבל עדיין יש ביד ראובן או שמעון לברר בעדים כי אחרי שנים הללו או' מקודם היו אבותיו דרים בו וא"כ אם יבואו עדים הללו הרי זוכה בשדה כי אין זה הכחשה מעדים הללו שמעידים על אכילת שנה ידוע. וא"כ כיון דאפשר לברורי הדר דינא כל דאלים גבר אבל אם עדים מעידים שמעולם דרו בו אבותיו של ראובן כמש"ל בסעיף כ"ד ע"ש ושמעון הביא ג"כ עדים מכחישים ואומרים שמעולם דרו בו אבות שמעון הרי דבר זה אי אפשר להתברר דאם יבאו אלף עדים מעידים כראובן או כשמעון הרי כאן תרי מכחישים ותרי כאלף וכיון דא"א לברורי לא אמרינן כל דאלים גבר רק שודא או יחלוקו וכ"כ הרמב"ן. ואף דהטור. נראה דחולק ארמב"ן היינו דרמב"ן פוסק כן בסתמא במעידים של אבותיו ובזו שפיר י"ל דהוי מצי לברורי וכ"כ הנ"י בטעם הרשב"ם דס"ל כטור דמי שהדין עמו יחקור אחרי עדים להוכיח שקרם וכו' עכ"ל ואלו מעידים בפירוש על לעולם הלא א"א תו לברר עוד הן על קדימה והן על איחור ודוחק לומר הואיל וחד מהנך כיתות ודאי שקר העידו א"כ יש לברר שיהיה כת אחת מהן נפסל בגזלנותא בהזמה כי קושטא קאי שקרא לא קאי ויהיה זה מוחזק ע"י כת שניה כי דוחק לומר כן ובפרט כי לא נזכר סברא זו כלל ודוק:
אורים ותומים, תומים · סימן קמ״ו, כ״ד
הקטע במלואו, בנוסח המקורי.
נחלת הכלל · Urim veTumim, Warsaw 1881, Vol 2
על המקור הזה
הטקסט מובא מתוך אורים ותומים, תומים, בנוסחו המקורי ובלי עריכה. מקור הלכתי נכתב בזמן מסוים ובנסיבות מסוימות, ואין ללמוד ממנו למקרה אחר בלי הכרעה של פוסק. הצגתו כאן היא לצורך לימוד המקור בלבד ואינה פסק הלכה.