אורים ותומים, תומים · סימן קמ״א, ז׳

אע"פ שנהנה בטבירה ה"ז חזקה. זהו דעת הגאונים ורמב"ם ותמהו דהא בגמ' דכתוב' פרק האשה אמרינן אפי' אכל חבילי זמורות ר"י לטעמיה דאמר ר' יהודא אכלה ערלה ה"ז חזקה ואי הפי' כמ"ש הרמב"ם דאכל אכילה גמורה באיסור אין כאן ראיה דחבילי זמורת קרוי אכילה. ומ"ש המ"מ ליישב דבערלה באמת הפי' אכילה חבלי זמורת או אכילה באיסור רק בכלאי' ע"כ הפירוש אכילה באיסור דבכלאי' אף העצים אסורים עדיין אינו מיושב כל הצורך דמ"מ מנלן למידק מה דאכלה ערלה הוי חזקה דאכילת עצי' קרוי אכילה דלמא לא קרוי אכילה רק בערלה הפי' אכילת פירות גמורים ובאיסור דמהני בחזקה כמו כלאי' ולכן צריך לומר דודאי בערלה ובשביעית לא מהני אכילה באיסור דלמה ימחה המערער מה איכפת ליה הא הפירות הם אסורים עליו ולשרפה עומדים רק תזקה דמהני בהו הוא באכילה חבלי זמור' דהן עצים דהיתירא אבל בכלאי' דאי אתה מוצא עצים דהיתירא באמת הפירוש דאכיל באיסור ומכל מקום יש בו חזקה דאנן אמרינן למערער למה לא מחית הלא הייתה יכול לאכול מתוך שדך בהיתר פירות דכי היתה מחויב לזרוע כלאים שתאסור בהנאה. ואיך תנוח שדך ביד זרים וכן כתב הרמב"ן. ואני מוסיף עוד טעם דודאי אכילת איסור לא שמי' אכילה והמערער ברואהו שאוכל באיסור הוא כאכילת גזלן ואינו משגיח למחות. מה שאין כן באכילת כלאים אמרינן למערער בממ"נ אם כדברך כן הוא שאין הקרקע למחזיק רק שלך אם כן אינו אוכל באיסור כלל דהא כלאים כשאינו שלו לא נאסר כמו שכתב הרמב"ם בהלכות כלאים פ"ה דין ת' סיכך גפן חבירו על תבואת חבירו לא קידש אחד מהן שאין אדם אוסר דבר שאינו שלו. וע"ש דמשמע זולת פועל של בעה"ב אף לדידיה לא קנסהו ומותר בהנאה ואם כן יפה אכל והיה לך למחות וא"ש. ולפ"ז צ"ל הא דקתני דאכילת איסור מהני היינו בכלאים אבל בערלה ושביעית באמת לא מהני רק באכילת עצים ולא כן משמע דברי רמב"ם ודברי המ"מ ולכן אפשר לומר דס"ל לרמב"ם דאכילת איסור הוי חזקה כמשמעות הגמרא רק צריך טעם דמה ה"ל למערער למחות ומה נ"מ ליה באכילות כיון שהמה אסורי הנאה וצ"ל כיון דערלה וכלאים מהנשרפים וכן שביעית כתב הרמב"ם דהוי מנשרפים וקי"ל כל הנשרפים אפרם מותר ובשלה ע"ג גחלים של ערלה וכלאים מותר א"כ ה"ל למחות דיש הנאה בערלה להנות מגחלתן וא"כ שפיר דייק הגמרא מזה בכתובות בבעל המוציא הוצאות על נכסי אשתו דאם אכל קמעא דמפסיד דאף אכילת עצים קרוי אכילה דהא כאן כל הנאת המערער למחות היה בשביל הנאת תשמיש עצים. וש"מ דזה קרוי הנאה ואכילה וא"ש ודוק. ובלא"ה נראה דאף דיעה זו ס"ל דאם לא אכל באיסור רק אכל עצים בעלמא דהוי חזקה דהא אמרינן בגמרא מנלן דג"ש חזקה וילפינן שהרי הנביא עומד בעשירי (ולגי' ר"ח עומד בתשיעי) ומזהיר על אחד עשרה וכתב שדות בכסף יקנו והגמרא פריך דלמא עצה טובה קמ"ל וקשה הא מבואר דהבית נחרב במוצאי שביעית ועיין בעירובין דשנת ל"ו ליובל נחרב הבית והיינו מוצאי שביעית דל"ה ליובל שנת שביעית וא"כ שנה עשירי שמיטה היה ומה החזקה שיחזיקו בשנת שביעית בשדה ההוא. וכי נאמר הנבואה לעושי רשעה ת"ו שיאכלו באיסור שביעית ועכצ"ל דגם בשביעית משכחת ליה אכילת היתר דהיינו עצים ויש בהו חזקה וברור: