אורים ותומים, תומים · סימן קמ״א, ג׳

אבל אם הוציא וכו' עיין סמ"ע ס"ק יו"ד דכתב בשם הרשב"א דאל"כ בטלת כל החזקות בזמה"ז כי בעו"ה נתרבו המסי' עד שאין הפירות מספיקין וכו' עכ"ל נראה דמיירי דאין כל שנה ושנה ההוצאות רצופי' רק לפרקים וכן מסים בעת מלחמה וכדומה אבל בעת שלום אין מסים אבל אם הוצאה תמיד מה חזקה יש הלא ניחא ליה לבעה"ב שיאכל ויוציא כדי להרוויח ובזו ניחא הראיה דמביא רשב"א מאכלה ערלה דודאי הוצאות יותר מן אכילת עצים דהתם ודאי אלו שני ערלה מתמידין תמיד מי פתי יוציא הוצאות בשביל עצים רק הואיל לאחר כלות שני ערלה הרי אוכל כל פירות ולא סגי בלא"ה שיוציא בשני ערלה אף דאז הוצאות מרובה משא"כ בשדה דתמיד ההוצאות יותר מאכילה הרי זו שדה גזרה ומה לי שהוצאות מרובות סוף כל סוף אין חפץ בשדה זו כי ההוצאות מרובה על שבח ומה יקפיד בה הבעל השדה אם אחרים אוכלים היוצא השדה ונותנים הוצאה המרובה. אבל ודאי דאין הוצאות כסדרן ודמי' לערלה ופשוט. וכן מעיד המציאות דאם המסי' תמידין וכן בהוצאות מרובי' אף הפירות מתייקרין דלפי הוצאות כן השער הפירות לפי ערך ואינו במציאות שירבה ההוצאות על השבח רק מיירי כמש"ל דלפעמים המס מתגבר ולכך השער מהפירות בזול לפי שנים הפשוטים וזה פשוט. אך מכל מקום דין זה צל"ע ותמהני מהרמ"א דהביאו להלכה בלי חולק דדין זה באמת צ"ע דהא כל ראיה רשב"א מן הך דערלה ולפי דעת הרמב"ם וכ"כ המחבר בסעי' י"א דפי' של ערלה דהיינו דאכל פירות ערלה באיסור אין ראיה משם ומכ"ש לפי דעת הטור דס"ל דאף דבערלה דפי' אכילת עצמן מכל מקום צריך להיות בעצים יותר מההוצאה אם כן ליתא לדינו של רשב"א ואף דהב"ח וכן בש"ך בס"ק א' הכריע כרשב"א נגד הטור מנבד דלא ידעתי למה פסקו דלא כטור דהא מסתבר טעמיה אף גם כיון דהרמב"ם מסכי' בזה דהא דעתו באכילה זמורת שאינן היותר על הוצאה לא הוי חזקה דאלו ס"ל כן לא הוי דוחק' לפרש דאכילת איסור הוי חזקה (דל"ל דס"ל דאכילה זמור' לא שמי' אכילה דהא מבואר בכתוב' דף פ' דקרוי אכילה) וע"כ דטעמו משום דסתמא דזמורי' אינם יותר מהוצאה כמ"ש הרשב"א ולא ס"ל דהוי בכך חזקה ואם כן דהרמב"ם והטור בחדא דינא וטעמא איך אפשר לפסוק דלא כוותי' על סברת הרשב"א לחוד' ולכן השמיט רבינו המחבר הך דינא דרשב"א היותו פוסק כרמב"ם ודינא דרמ"א צ"ע: