אורים ותומים, תומים · סימן ק״מ, י״א

אא"כ שכרו בשטר עיין ש"ך ס"ק י"ז דהסכים לדברי ב"ח והיינו דלכך בעי הראב"ד שהוא דעה ראשונה שטר אעפ"י ששוכרים דרו בו כל ג' שנים משום דדרו בו שנים וזהו דוחק דחילוק זו היה גם כן בלקוחות אם מכר שדה לשנים בשותפות והן החזיקו בו ג"ש בשותפות יצטרך שטר דבר זו לא שמענו ולא נראה כן בגמרא ובפוסקים דמ"ש אחד ומ"ש שנים ולא אמרו בגמרא רק בשלשה לקוחת זא"ז דכל א' לא החזיק רק שנה אחת. ובאמת לק"מ דשם הלוקח המחזיק בשדה אומר שהוא שלו וא"כ ממ"נ אם שמע המערער מהמכירה של המחזיק ללוקח ה"ל למחות ואי לא שמע על כל פנים שזה אומר שהוא שלו א"כ ה"ל למחות: דהרי זה מחזיק בשלו ג"ש ואומר שלקוח הוא בידו ואיך לא ימחה ולכך כשמחזיק ג"ש רצופי' ולא מיחה הפסיד משא"כ כאן השוכרים אומרים שאין הקרקע שלהם רק משלמי' שכירות וא"כ זה שאומרים ששכור בידם מהמחזיק. לא שמע דאין להם קול ולהם מה ימחה הא אומרים בפומבי בפני אלפים עדים שאין הבית שלהם ואין להם מגור משלהם כלל. וחושב לבסוף ישלמו לו השכירות הואיל והוא חצר דעביד למיגר ופשוט וגם הסמ"ע בס"ק ט"ו נתכוון לזה אלא שלשונו מגומגם. ובאמת לדעתי אין כאן מחלוקת בין רשב"א לראב"ד ומ"ש. הטור והרשב"א חולק אין כוונתו דרשב"א חולק על הראב"ד במקצ' רק הרצין דרשב"א מפרש למילתא דראב"ד ומיישב דבריו הסתומים דאף דסתם דבריו כוונתו להנ"ל ומ"ש לזה הוא דהטור כתב על דברי ראב"ד וכ"כ העיטור ובעיטור אות מחאה כתב נ' לקוחות מצרפים וה"ה במשכנתא בשכירות בשטר אבל בעדים לא הוה חזקה עד דאכל כל חד מינייהו ג"ש רצופים עד כאן לשוט הרי דמודה באכל ג"ש רצופים אין צריך לשכירות שכיר. ואם הרשב"א חולק אראב"ד איך הביא דעת בעל עיטור על הראב"ד על הרשב"א הוה ליה לאתוי' וברור: