ואם לא הביא ראיה ישבע הש"ך בס"ק י"ב הביא בשם רבינו ירוחם דשני אנשים הבאים ממד"ה ואשה וחבילה עמהן כל א' אומר זו אשתי וזה חבילתי והאשה אומרת זו חבילתי ואלו השני אנשים עבדיי הן יש מחלוקת אם יש לה שום דבר המותר מהכתובה אחר שיגרשה והעיקר שאין לה במותר כלום עכ"ל וכתב הש"ך שדבריו צ"ע ומוטעים והביא בשם הריטב"א למס' קדושין דכתוב' גובתה מהחבילה כשנותנים לה גט מעצמן בממ"נ או חבילה שלי ולדבריכן תנו לי כתובתי (וצ"ל רי"ו דהעתיק ד"ז לדינא דמיירי בזה"ז דגובין כתובה מטלטלין דבגמרא אוקימנא כר"מ דכתובה גובה ממטלטלין ואין הלכה כר"מ) ובמותר הדין כשנים אוחזין בטלית ודכוותיה וכו' ע"ש. ולא ידעתי מה חרי אף כהן הגדול הזה דשוי לדברי הרי"ו מוטעים דמה שמשמע דכתובה נוטלת בודאי כוונתו ג"כ כמ"ש הריטב"א דגובתה בממ"נ ואי משום דכתב דיש מחלוקת אי נוטלת מהמותר והרי"ו העלה דאינה נוטלת וע"ז תמה דהא הוי לי' כשנים אוחזין בטלית ופשיטא דיש לה במותר כמו השני אנשים ואין כאן תימא דהרשב"א בחדושיו לקדושין הביא בשם הרב אלברצלוני ז"ל דכתב הואיל וקבלה שני גיטין והכחישה טענתה אין לה בחבילה כלום וכוונתו על מותר דכדי כתובה מבואר בגמרא דנוטלת והיינו מכח ממ"נ רק על המותר דעת הר"י אלברצלוני דבקבלתה הגט הודית דשקר דברה ואין לה במותר כלום ואמת כי הרשב"א חולק שם עליה אבל אין מזה תפיסה על רי"ו אשר מתוקף חכמתו הכריע כר"י אלברצלוני ולא כרשב"א. ולכן כתב כי יש מחלוקת בפוסקים בזה והוא הכריע דאין לה ולק"מ. והנה מהך דחבילה נלמד שנים אוחזין בטלית זה אומר כולה שלי והשני אומר שלי הוא רק יש לך שעבוד עליו מחמת חוב שחייב אני לך במנה דזה נוטל מנה בממ"נ או כולו שלי ולדברך הרי שעבודי עליו במנה וכמו דטוענת אשה לדברי חבילה שלי ולדבריכם יש לי עליו שעבוד כתובה. אלא דבאמת צריך טעם דכיון דקי"ל מנה מלוה ומנה פקדון הוי שני מינים ומכ"ש בכה"ג וא"כ להוי טענו בחטין והודה לו בשעורים דפטור מכולם וכן גבי אשה דטענה עבדיי אתם א"כ הרי מחלה על כתובתה כמו דאמרינן דמחלה על שעורים. והוא דמודה לה בכתובתה וכופר בחבילה והיותו עבד פטור במה שכפר כמו שפטור מחיטין ואף משעורים יפטור דהיינו כתובתה. וצ"ל כי אמרינן טענו בחיטין והודה בשעורים דפטור היינו ביש לנתבע חזקת ממון ובטענה כל דהו לא מוציאין ממון מיד המוחזק (ועיין לעיל סימן פ"ח בתפס התובע ע"ש) אבל כאן בחבילה שאין אחד מוחזק בו לא אמרינן טענו בחיטים והודה לו בשעורים פטור כיון דאין לנתבע תפיסה בו והרי זה כאלו תפס התובע דקי"ל לעיל דחייב וצ"ע.
אורים ותומים, תומים · סימן קל״ח, ט׳
הקטע במלואו, בנוסח המקורי.
נחלת הכלל · Urim veTumim, Warsaw 1881, Vol 2
על המקור הזה
הטקסט מובא מתוך אורים ותומים, תומים, בנוסחו המקורי ובלי עריכה. מקור הלכתי נכתב בזמן מסוים ובנסיבות מסוימות, ואין ללמוד ממנו למקרה אחר בלי הכרעה של פוסק. הצגתו כאן היא לצורך לימוד המקור בלבד ואינה פסק הלכה.
