דהודאת בע"ד כמאה עדים דעת הב"ח בשתק מתחילה ועד סוף הוא דלא מהני העדים אבל בצווח לבסוף אע"פ דא"ל דשתיקתו מתחילה הויא הודאה מ"מ עדים מהני דחזינן דלא היה הודאה וצווחתו לבסוף היה אמת והש"ך בס"ק ח' העלה דכיון דאמרינן דמה דשתק מתחילה הויא הודאה א"כ מה יועילו עדים. ודבריו בלתי נכונים דהא בגמ' ס"ד למפשט מהך ברייתא דקתני אם היה טלית יוצא מתחת יד אחד הממע"ה דמיירי ששתק ולבסוף צווח וש"מ דהויא הודאה. וקשה א"כ איך קתני הממע"ה מי מהני ראיה אפילו אלף עדים וראיה לא מהני דהודאת בע"ד כמאה עדים כמ"ש הרמ"א א"ו דבכי ה"ג דצווח לבסוף מהני עדים ולכך הממע"ה וכ"כ הריטב"א דלכך מוקמינן ליה בס"ד למפשט איבעיא בשתק מתחילה ולא בשתק מתחילה ועד סוף דא"כ איך קתני הממע"ה הא הודאת בע"ד כמאה עדים ע"ש ומזה מוכח דאי מוקמינן ליה בשתק מתחילה וצווח לבסוף א"ש הך דממע"ה אף דלהך אוקימתא דאמרינן גם בכה"ג אודוי אודי ליה ועדיין קשה הממע"ה איך מתוקמא א"ו דבזה כ"ע מודו הואיל וצווח לבסוף דראיה מהני וצדקו דברי הב"ח ודוק:
אורים ותומים, תומים · סימן קל״ח, ו׳
הקטע במלואו, בנוסח המקורי.
נחלת הכלל · Urim veTumim, Warsaw 1881, Vol 2
על המקור הזה
הטקסט מובא מתוך אורים ותומים, תומים, בנוסחו המקורי ובלי עריכה. מקור הלכתי נכתב בזמן מסוים ובנסיבות מסוימות, ואין ללמוד ממנו למקרה אחר בלי הכרעה של פוסק. הצגתו כאן היא לצורך לימוד המקור בלבד ואינה פסק הלכה.