אורים ותומים, תומים · סימן קל״ח, ה׳

מיד חבירו בפנינו כתב הש"ך בס"ק וי"ו דנחלקו הפוסקים אם היה הדבר בפני עדים והוא העלה בספרו דהוה כאלו בפני ב"ד נעשה ע"כ ולספרו לא זכינו ולא מצאתי שום דיעה שישוה עדים לב"ד כי זהו הדיוק הנאמר בגמרא דחזי ליה רבנן דמשמע בפני ב"ד אין אחד שחולק רק דעת מקצת רבוותא דבעדים לא מהני צוקה לבסוף כיון דלא שייך ביה הא קחיז ליה רבנן ולא קשיא להך דיעה מנסכא דר"א דקחטיף מחברי' ולא נזכר בגמ' ובפוסקים דמיירי דהנחטף היה צווח דכי אמרינן אודוי אודי היינו בדתפסי תרווייהו אבל בדתפיס אחד והשני חטפה לא אמרינן שתיקה כהודאה כ"כ הריטב"א בשם הרמב"ן להדיא ודעת רשב"א מבלי לחלק בין דתפסי תרווייהו או לא ולכך דייק ליה מעובדא דנסכא דר"א דבעדים אפילו שתק מתחלה ועד סוף לא הוי כהודאה ושני דעות אלו העתיקו הנ"י וכן הריטב"א בב"מ אבל שיהיה עדים וב"ד חד דינא אית להו לא מצינו דיעה זו בפוסקים דלישנא דגמרא הא חזיה ליה לרבנן לא משמע כן. ולכן לא נראה דינו של הש"ך ובמחלוקת הנ"ל מבואר באסיפת זקנים דהריטב"א והרמב"ן הכריעו דלא כרשב"א וסבירא להו דבעדים הוה הודאה אף דצוח לבסוף דלא שייך קחזיה ליה רבנן וכן מסתבר ואף דבריטב"א שלפנינו על ב"מ הניח הדבר בצ"ע מ"מ עדותו של בעל א"ז אמת וכן נוטה הלשון של הריטב"א דדעתו דלא כרשב"א ואמת כי המ"מ כתב כ"ש הוא בעדים דמשמע דחד דינא אית לעדים וב"ד. מיהו מ"מ אין ראיה דאיהו ס"ל דאף בשתק מתחילה ועד לבסוף דהוי הודאה גמורה מ"מ אי חזר ותקף אין מוציאין וא"כ אין נ"מ בין עדים לב"ד משא"כ לפי דקי"ל דבהך מוציאין מיד התוקף שני א"כ איכא נ"מ אי שתק ולבסוף צוח בעדים וחזר השני ותקפו אי אמרינן דבזה לא מספקא לן כלל א"כ אי תפס השני מוציאין וכן נ"מ לענין עדים ודוק: