אורים ותומים, תומים · סימן קל״ב, ד׳

הקטע במלואו, בנוסח המקורי.

שיכול המלוה לתבוע וכו' ואם פרע ערב השני דעת הרב המוסמך המבי"ט דאינו רשות לערב ההוא לחזור ולתבוע החצי מערב הראשון הואיל ומחל לו המלוה ודעת הש"ך בס"ק ה' דמ"מ חוזר עליו ותובע החצי. וצ"ע לדינא בפוסקי' כי לפי הסברא וסתימת לשון הפוסקים משמע כדעת המבי"ט דאם יש לו לערב השני תביעה על הראשון ה"ל לפוסקים להזכירו והרי זה בכלל חוזרים חלילה דערב השני מהראשון והראשון מב"ח דיאמר פטרת אותי וכו' וגם הסברא נותן דהראשון פטור דיטעון מה לי ולך הלא לא ערבתי לך כי אם למלוה והוא פטרני והריני כאנו לא הייתי מעולם ערב. ולכן צל"ע כי אין להכריע מסברא בלי ראיה ברורה מהפוסקים ובשגם שקצת יש להביא ראיה לדברי הש"ך מהא דאחים שחלקו ובא ב"ח וגבה מאחד דצריכין שאר האחים ליתן לו חלק המגיע להם בפרעון. וזהו ברור דאף דב"ח פוטר א' מהאחים וגבה מהשני דמ"מ חייב לסייע בפרעון והרמב"ם כפי מה שכתב המ"מ כהנ"ל מדמה זה לזה אך דיש לחלק על כן צל"ע. והרי זה בספיקא דדינא ואין להוציא ממון מיד המוחזק:
נחלת הכלל · Urim veTumim, Warsaw 1881, Vol 2

על המקור הזה

הטקסט מובא מתוך אורים ותומים, תומים, בנוסחו המקורי ובלי עריכה. מקור הלכתי נכתב בזמן מסוים ובנסיבות מסוימות, ואין ללמוד ממנו למקרה אחר בלי הכרעה של פוסק. הצגתו כאן היא לצורך לימוד המקור בלבד ואינה פסק הלכה.