אורים ותומים, תומים · סימן קל״א, ב׳

והערב יכול וכו' לפוטרו מהערבות בזמנו עיין ש"ך ס"ק וי"ו דדעתו דזה קאי להיש חולקים ארמב"ן בדין שכתב המחבר אבל לדעת המחבר דא"י לכופו למלוה אף ללוה א"י לכופו וזה אינו נראה מסתימת דברי רמ"א והאמת ברור כי אף דדעת הרמב"ן בשניהם דא"י לכוף להמלוה ולא להלוה מ"מ דעת הטור כנראה מדבריו לחלק בזה דס"ל דיכול לכוף ללוה דבזה אין לרמב"ן ראיה כלל מדברי הש"ס והסברא נותנת דעבד לוה וכו' אבל לכוף למלוה דאין המלוה מחוייב לשמוע בקולו יש לרמב"ן ראיה מהא דגובה ממשעבדי אפילו המתין זמן רב לתובעו עד דנפסדו הב"ח הסכים הטור לרמב"ן ולא מצינו בזו שחולק כלל וכן הלשון בטור מורה כן דלא חולק ארמב"ן רק אהך אי יכול לכוף ללוה וכן מסתבר דאי ס"ל לטור דיכול לכוף למלוה לתובעו ללוה א"כ לאיזה צורך יכוף ללוה להוציא מן ערבות יתרה במלוה לתבוע ללוה ולנגוש אותו בפרעון ואי לאו הרי נפטר מערבתו א"ו דבזה מודה הטור לרמב"ן דא"י לכוף למלוה וכן נראה מדברי פרישה וכן הראב"ד דחולק אבעה"ת שער ל"ה ח"א דין מ"ד בקבלן אינו חולק רק אם יש לכוף ללוה דדעתו דקבלן יכול לכוף ללוה אבל למלוה לא שמענו חולק ויפה סתם רמ"א לדברי הכל. ודע כי מדברי הראב"ד הנ"ל נלמוד דאף דיכול לכוף ללוה בזמנו להוציאו מהערבות היינו כשהלוה חי אבל במת אף דהוא באופן דלא שייך צררי וכדומה כגון דהודה וכו' מ"מ אינו יכול לכוף ליתומים קטנים דהראב"ד מפרש כך הא דקתני שט"ח היוצא מתחת יד ערב אינו גובה מיתומים היינו בכה"ג דתובעם הוציאני מערבות ומפרש ליה בקבלן ואלו מיניה דלוה גובה דמכריחו להוציאו אבל ביתומים אינו גובה אם לא דכבר פרע דכתב ליה התקבלתי הרי גובה הואיל וחייב מודה כמבואר בגמרא ואף דפוסקים ומחברים אחרים לא מפרשי הך ברייתא בפי' זה מ"מ אפשר לדינא מודים לראב"ד ולא מצינו בזה חולק אראב"ד וכוותיה קיי"ל: