אורים ותומים, תומים · סימן קל״א, א׳

כי יש חולקים וכו' עיין סמ"ע ס"ק ז' דדעתו דהך דינו דמהרי"ו דהביא הרמ"א דאם הערב שלח למלוה שלח לי השטר ובא וקבל מעותיך ולא בא דנפטר הערב חולק אהך דינו דרמב"ן דמשמע מדברי מהרי"ו אפילו אין המעות מוכן ביד הלוה לשלם רק אמר לו תן לי השט"ח לתבוע החוב ולא נתן לו מ"מ פטור כו' ע"כ ואני אשמע ולא אבין אי' המקום שראה בו הסמ"ע במהרי"ו הלא מהרי"ו מחייב להדיא להערב שבועה שידע בבירור שידוע לו שהלוה היה רוצה לפרוע לו להמלוה רק שמלוה עיכב הרי דצריך להיות עומד ומוכן לפרוע וזולת זה לא נפטר הערב ולכך חייבוהו מהרי"ו שבוע' לערב על זה הואיל דבזה תליא כל הפטור והחיוב של הערב וזה מבואר דלא כסמ"ע. איברא דגוף הדין של מהרי"ו דהעתיקי הרמ"א בלי חולק כאלו דברי הכל הוא וכן הסמ"ע הסכים עמו לדידי צ"ע ויש כאן ספק עצום דכל יסודו של מהרי"ו דפוטר בשביל כך לערב הוא דהא הלוה שרוצה לפרוע למלוה והמלוה לא רצה לקבלו הלוה פטור מאחריות ההלואה כמ"ש הא"ז בפרק הגוזל וא"כ אף ערב דמיא ליה. וא"כ כל דברי מהרי"ו נמשכים להך דיעה של א"ז דס"ל דאם א"ל הלוה טול זוזך כו' דפטור והוא דיעה של מחבר לעיל בסימן ק"כ ס"ב ע"ש אבל להרמ"א דהביא דעת החולקים שם ובסימן ע"ד ס"ג סתם דחייב וע"ש בסמ"ע וש"ך ומש"ל בסימן ע"ד א"כ לדיעה זו אף ערב חייב דמ"ש דהא מהרי"ו לא למדו רק מלוה ומנ"ל לחלק לכן צל"ע הך דינא. ואם המלוה החזיק בשל ערב ודאי דיכול לומר קי' ליה אם לא שנאמר דרמ"א הכריע כן מסברא דנפשיה אף דבלוה יש ב' דעות הואיל בערב בלא"ה כתב המחבר דיש להתישב בו והבע"ת כתב כי הוא קשה בד"מ ע"ש א"כ בכה"ג כ"ע מודים דנפטר אף דמהרי"ו מדמה אותו ללוה וצ"ע: