אורים ותומים, תומים · סימן קל״א, י״א

האומר לחבירו וכו' עיין ש"ך ס"ק ט"ז דהסכי' לגי"ת בערב שלא בשעת מתן מעות בקנין ואותו ערב העמיד ערב דערב השני לא בעי קנין דלגביה מחשב כערב בשעת מתן מעות. ובאמת קשה להבין דמה על אמונתו הלוהו שייך פה הא גם לערב הראשון לא הלוהו על אמונתו דכבר נתן מעות רק הוא עשה קנין ונשתעבד אבל השני דלא עשה קנין במה ישתעבד ומה הימנ' דישתעבד נפשיה ואלו לא נעשה ערב מה ה"ל למעבד ולכן נר' דמיירי בקבלן דהראשון נעשה קבלן וא"כ מחשב כלוה ויחשב כאלו שעבד עצמו בקנין לשלם לפלוני אף ע"פ שאינו חייב והעמיד ערב דמשתעבד (ועין לעיל סימן קכ"ט גבי נתן מתנה והעמיד ערב) דבאותו חיוב הוי כשעת מתן וא"כ השני משתעבד אך זהו בקבלן דהרי אם המלוה רוצה תובעו והרי הוא לוה שלו אבל בערב דאין ביד המלוה לתובעו תחילה א"כ אין כאן שם מ"מ כלל בערבות בקנין ואם הוא משתעבד השני דלא עשה קנין במה ישתעבד ומעתה ראיית הגי"ת מערב דמעמד שלשתן נסתר דשם אף לדעת הרא"ש דחוזר על הראשון מ"מ אם רוצה יכול לתבוע מהב' והרי הוא כקבלן ואדרבא לכ"ע אינו יכול לתובעו מן הממחה תחילה וא"כ הוא עיקר הלוה. וא"כ שפיר הוי בשעת מתן מעות דאמרינן דהוא עיקר הלוה והממחה הוא רק ערב דעלמא. אבל בערב ליתא לסברא זו. ומספיקא לא מפקינן ממון ודוק: