אורים ותומים, תומים · סימן ק״ל, ג׳

שנכנס וכו' ופרע מאליו חוזר וגובה מהלוה זהו דעת המ"מ בכוונת הראב"ד ויש להקשות דהא הוי פורע חוב חבירו שלא מדעתו דקי"ל דפטור ומה לי דפרע תיכף או נכנס מתחילה בערבות סוף כל סוף הוי הכל שלא מדעת הלוה וקושי' זו הקשה הבעל גי"ת וליישב צ"ל או דפורע חוב חבירו שלא מדעתו דקי"ל דפטור היינו דלא ידע הלוה כלל מפרעון אבל כשרואה שחבירו ערב בעדו ופורע ושותק מדלא מיחה נתרצה למעשיו וחייב. אך זהו דוחק דא"כ הא קי"ל בנודר הנאה מחבירו חבירו פורע חוב שלו מטעם דה"ל פורע חוב של חבירו ה"ל לכל הפוסקים לחלק בין שנעשה במעמד הלוה או לא. דאם נעשה במעמדו הרי נתרצה וחייב לפרוע ונמצא נהנה מזה שהדירו מהנאה ולכן הנכון דסבירא להו לחלק בשלמא בחייב לחבירו מקדם רק דהוא פרע עבורו בזה שפיר קטען ארי אברחת מנכסי היתי מפייסו וכדומה ובירושלמי אמר הטעם דלא מטו לידו דבר ובמה ישלמו אבל אם מתחילה לא רצה זה להלותו עד שזה נעשה ערב וע"י הלוה לו ואח"כ הוצרך הערב לפרוע פשיטא דחייב הלוה לשלם אף שנעשה ערב מעצמו בלי בקשת הלוה דסוף כל סוף ע"י קיבל המעות ולולי ערבות שלו לא קיבל המעות ולא שייך ארי אברח' מנכסי או היתי מפייס דבלי ערב לא היה מלוה לו ובזה לא שייך פיוס וכיון דנעשה ערב בע"כ הוצרך לפרוע דהא הוא ערב ולכך חייב ואפשר לשיטת המ"מ מודה הראב"ד דאין לו לפרוע עד שינגוש להלוה ופרע מאליו דנקט היינו דלא ביקש ממנו להיות ערב כלל וא"כ כל הערבות ופרעון היה הכל מאליו. או דאפילו אם פרע בלי נגישות הלוה דחייב דסוף כל סוף קיבל טובה במה שנעשה ערב וא"כ אח"כ לא ניחא ליה בדינא ודיינא והרי הוא כהרשהו להיות ערב דזכין לאדם שלא מדעתו והרי מורשה לפרוע שלא מדעת הלוה כמ"ש כל מפורשים לדעת הראב"ד באמר לו הלוה ערבני ולפמ"ש אף בערב ממילא הוי כמורשה דסתמא ניחא ליה דזכין לאדם שלא מדעתו ובהלואה לא שייך היתי מפייסו וכיון דהוי כמורשה וערב אף לפרעון הוי מורשה וא"ש ואפשר דלכך תפס המחבר דעת המ"מ ולא שת אל לב דעת הטור דפי' בדברי הראב"ד דצ"ל ערבני רק א"צ לומר שלם דסבירא ליה הטור אזיל לשיטתו דס"ל דהפורע חוב שלא מדעתו חייב וכל הפלפל הוא כמ"ש הסמ"ע אי פרע הלוה אח"כ ג"כ אם חייב לפרוע לערב ג"כ ואם כן בזו ס"ל לטור בכה"ג אי לא א"ל ערבני מה חיוב על הלו' להודיע ולשאול פי הערב אי פרע או לא כיון שלא הרשהו להיות ערב ומה איכפת ליה בו ולכך צ"ל דא"ל ערבני וא"כ עליה דידיה מוטל לסברת הראב"ד לשאול פי ערב אי לא פרע ואם לא עשה כן הפסיד אנפשיה. וא"כ יש לומר דהטור והמ"מ אינו מחולקים בדינא דלענין דלא יהיה בכלל פורע חוב של חבירו שלא מדעתו מודה הטור להמ"מ דבערב שאני כמש"ל דעי"כ הלוהו אבל לענין אם פרע הלו' אח"כ לחייב להלו' מכל מקום הואי' ולא שאל פי הערב בזו המ"מ מודה לטור דאם נעשה ערב מעצמו דאין זה מוטל עליה דלו' כלל והלוה פטור ולא פליגי כלל. והמחבר מיירי לענין דלא יהיה פורע שלא מדעתו דם"ל למחבר לעיל סי' קכ"ח דפטור וא"ש: