אורים ותומים, תומים · סימן י״ג, ב׳

וכל מקום שא"י לחזור א"י להוסיף דיינים משמ' לפ"ז כל שטען כבר דא"י לחזור אף להוסיף הדיינים אינם יכולים ובתשוב' שב יעקב הביא קושיא בשם שאירי הגאון המנוח מוהר"ר ברוך כהנא אב"ד ק"ק פיורדא דהא מקורו של דין דיכול להוסיף בדיינים למדו הרמב"ן בפי' לתורה בפ' דברים מספרי טרחכ' וכו' ראה חבירו נוצח בדין אמר הריני מוסיף בדיינים והא זה מיירי בשכבר טען כדאמרינן ראה חבירו נוצח בדין כו' וע"ש שחשב לתרץ ולחלק בין תובע לנתבע וכבר השיגו הגאון בעל שב יעקב אלא שגם תירוץ של השב יעקב דוחק למאד דפי' דבאמת לא היה טענתו להוסיף בדיינים מועיל דלאחר שכבר טען א"א להוסיף רק מ"מ טען הוא והרי זה טורח לדיין ע"ש וזה דוחק רב דאם נחשב לטורח מה שטוענים דבר אשר באמת אינם מועילים לדינא הרבה טענות יש בכל משפט ודברי ריבות מה שטוענים הבע"ד זה בכה וזה בכה ואינו נ"מ ומועיל לדינא לא יכילן היריעה ולמה בחר בטענה זו שאין כ"כ בטורח באשר יהיה הבע"ד מאריך בחביל' ראי' ודברי' של הבל שאין בו ממש. ועוד וכי דור המדבר דור דעה לא היו יודעים דבר חוק ומשפט שאין להוסיף דיינים לאחר שכבר טען בב"ד ומה היה זה טורח שהטריחו לב"ד לטעון דבר שאינו ועוד לפי דבריו יסתרו דברי הרמב"ן בתורה דס"ל לאחר שטענו א"י להוסיף לדברי רמב"ן בחדושיו דס"ל להדיא דיכול להוסיף כ"ז דלא כתב. אבל לכאורה אין כאן קושי' דמה בכך דכבר טענו וראה נוצח חבירו בדין מ"מ הא במקום שנהגו לכתוב כ"ז דלא כתבו יכול לחזור אף דכבר טענו וכמ"ש הרמ"א להדיא במקום שאין המנהג לכתוב א"י לחזור משמע הא במקום שנהגו לכתוב אף דכבר טענו כ"ז דלא כתבו יכולים לחזור ואף להוסיף בדיינים יכולים וא"כ בכי האי גוונא איירי במדבר דעדיין לא כתבו דאז לא היה עדיין ב"ד קבועים שם אלא דא"כ יקשה להנך פוסקים דס"ל דאם טענו כבר אף דעדיין לא כתבו א"י לחזור א"כ הך ספרי דראה חבירו נוצח בדין דיכול להוסיף בדיינים איך מתוקמ' ודוחק דבאמת להך דיעה ליתא לדינא של רמ"א ותמיד יכול להוסיף בדיינים דא"כ לא ה"ל לרמ"א לסתום סתומים. ובפרט כפי הנר' מנ"י פ"ק דב"מ ובס' אסיפת זקינים להדיא הרמב"ן ס"ל כדעת רשב"א ור"ן דאם טען א"י לחזור אף דעדיין לא נכתב ע"ש. ואמת דהרמב"ן בחדושיו לב"ב פרק גט פשוט כתב להדיא כמ"ש דכתב אעפ"י שבירר לו אחד יכול לחזור עד ישיבתן בדין דהיינו שטענו בפניהם או עד לאחר גמר דין (והיינו כדעת הרי"ף דמ"מ אף שטען יכול לחזור) ומשכתבו א"י לחזור וכו' וכן נ"ל גבי בירורין של ב"ד שאמרתי שיכולים להוסיף על שלשה עד שיכתבו כדאמרינן בספרי טרחכ' ראה בעל דינו נוצח בדין אמר וכו' מוספני עליכם דיינים ואעפ"י ששנו ד"מ בשלשה לומר שכופין לברור להם ז"א וז"א אילו אמר לפני רבים אני רוצה לדון מוסיפים שנים שנים והדבר צריך הכרע ומיהו ודאי אם קנו או כתבו בירורין אין להוסיף ואין לגרוע עכ"ל הרי דדעתו שם לדינא כהרי"ף דבעי דוקא כתיבה ולולי כן תמיד עד גמר דין יכול לחזור וא"כ אף קודם כתיבה יכול להוסיף בדיינים ובזו איירי הך דספרי ואין כאן פקפוק בדבריו. אלא דמ"מ קשה לדעת הרשב"א והר"ן דס"ל משטענו א"י לחזור כנ"ל וגם הרמב"ן כתב כנ"ל והדבר צריך הכרע הרי לא החליט הדבר ואיך פסקו הרמ"א להדיא בלי ספק ולכן נראה דכל טעמו של הוספה משום דיכול לומר לבית וועד או לב"ד הגדול קאזלינא ונתן הרמב"ן הטעם דכתיב צדק צדק תרדוף הלך אחר ב"ד יפה וזה שדרשו הגמ' וכמ"ש הרא"ש סוף פ' ז"ב בשם ר"ת דקאי על ב"ד הגדול ונראה מדברי רמב"ן שם בחומש דס"ל כרמב"ם דבית וועד וב"ד הגדול שווים הם דפתח בבית וועד ומביא קרא דצדק תרדוף דקאי על ב"ד הגדול וש"מ דס"ל דהיא היא וא"כ דהוי הוספה כמו לב"ד גדול קאזלינא פשיטא דאף דכבר טענו יכולים למימר לב"ד הגדול אזלינא כמבואר בגמ' דב"ק בפ' הגוזל מ"ש דלא פתחי' ליה דיכול לומר לב"ד גדול קאזלינא משפתחו נמי מצי אמר לב"ד הגדול ופי' פתחו היינו שטען לפניהם כמ"ש היש"ש שם. וא"כ אף הוספה כן רק לדעת הרשב"א והר"ן י"ל כי מצי למימר אף שטען לב"ד הגדול איזול היינו בב"ד של שלשה דדנין בכפי' בלי קבלת בע"ד אבל בזבל"א דקיבלו אותן וכבר טען א"י לחזור ולומר לב"ד איזול דכבר קבלו מרצונם אלו הדיינים לטעון ולדון בפניהם. ואיך יאמר לב"ד הגדול ניזול. וא"כ אף בהוספה של דיינים א"י לטעון דזהו הוי כמו ב"ד גדול ולאחר שקיבל אלו בזבל"א א"י לטעון כן. וא"כ אין כאן קושיא מהך דספרי דשם במדבר לא איירי כלל מב"ד שקבלו בזבל"א רק בב"ד של ג' שהיו דנין מעצמן בכפי' ובזו מבואר בגמ' דאף דטענו יכולים לומר לב"ד הגדול ניזול ואף להוסיף בדיינים רשאים דהיינו ב"ד הגדול כהנ"ל אבל בזבל"א א"י לחזור ואף בדיינים א"י להוסיף כהנ"ל. וזהו ספיקו של רמב"ן ז"ל שכתב והדבר צריך הכרע היינו בזבל"א דבהו איירי אי גם בזה יכולים להוסיף דיינים לאחר שטען דאפשר דא"י לחזור אבל בדיינים דעלמא אין כאן ספק כלל כמבואר בספרי ולכך יפה כתב הרמ"א גבי זבל"א דאם אין יכולים לחזור להרי"ף בכתיבה ולרשב"א והר"ן בשכבר טענו א"י להוסיף בדיינים כהנ"ל והספרי איירי בב"ד בלי זבל"א דיכול לומר לב"ד הגדול ניזול ואף להוסיף רשאים ולק"מ. ובהכי מיושב מה שהקשו להרי"ף וסייעתו דס"ל דקודם כתיבה בזבל"א יכול לחזור דהא אפי' בג' דדנו בע"כ משטען א"י לחזור דהא גבי נאמנים עלי ג' רועי בקר אמרינן דיכול לחזור עד גמר דין משמע הא בכשרים משטען א"י לחזור דבכשרים אף דא"י לחזור סתמא מ"מ אי טען לבד"ג קאזלינא תמיד אף דפתחו ליה בדינא יכול לחזור כנ"ל. וכן הדין בזבל"א לדעת הרי"ף אבל אם כתבו א"י לומר לב"ד קאזיל וכן א"י להוסיף בדיינין כמ"ש הרמב"ן דהיא היא ודעת החולקים על הרי"ף ס"ל דזבל"א א"י לחזור בשטענו אפי' לב"ד הגדול וכן א"י להוסיף וזה מעליות' דזבל"א. וכן המעיין שם ברמב"ן בתורה כתב להדיא בג' דדנו בע"כ. וע"ז כתב דיכול להוסיף דאף דא"י לחזור לגמרי מ"מ מצי אמר לב"ד גדול איזול והיינו הוספה כמ"ש להדיא. אבל בזבל"א לא איירי. ולכך כתב בחדושיו דצריך הכרע. דנסתפק אי מצי לומר לב"ד הגדול ניזול כ"ז דלא כתב כהרי"ף או דא"י בשכבר טען הואיל וביררו להם מרצונם כרשב"א ור"ן ובזו ניחא נמי דבפי' התורה כתב הרמב"ן דאם כבר טען דא"י לחזור ואילו בחדושיו לב"ב כתב כ"ז דלא כתבו יכול לחזור אלא דיש לחלק בין חזרה לחזרה דחזרה לגמרי מבלי לציית כלל בזו א"י בשכבר טען אבל לב"ד הגדול קאזלינא יכול לחזור אם לא בזבל"א וכתב שטר ברורים לדעת הרי"ף אז א"י לחזור כלל אפי' לב"ד הגדול כנ"ל. ודברי רמ"א בזבל"א מדוקדקים לכל דעת. ומזה נראה פשוט דאפי' יש ב"ד קבוע בעיר דלא מצי לטעון לא אדון לפניכם רק בזבל"א כמ"ש הרמ"א לעיל סימן ג' סעיף א' ע"ש מ"מ יכול להוסיף בדיינים דהא מצי אמר לב"ד הגדול ניזול דבזו לא שמענו חילוק בין ב"ד קבוע לאינו קבוע והרמ"א לקמן בסי' י"ד ס"א כתב דבעו"ה אין לנו ב"ד הגדול אבל זולת זה לא שמענו דלא מצי אמר מב"ד קבוע לב"ד הגדול וא"כ הוספה בדיינים היינו ב"ד הגדול. והרמ"א כתב כאן דא"י לחזור היינו לומר לב"ד הגדול ניזול בזו א"י להוסיף אבל בב"ד קבוע דיכול לטעון לב"ד הגדול נילך אף להוסיף בדיינים רשאים וזהו דלא כמ"ש בתשובת שב יעקב דבב"ד קבוע א"י להוסיף בדיינים וזה אינו כמ"ש והרב בעל שב יעקב לא נחית לחלק בין חזרה בב"ד לחזרה דב"ד הגדול ולכך כתב כל מה שכתב: