אורים ותומים, תומים · סימן י״ג, א׳

יכולים להשוות עצמן י"א דא"צ לברור השלישי דין זה צ"ע כי בגמ' משמע להיפוך דקתני ד"מ בשלשה זה בורר לו אחד וכו' ומבואר דהך ד"מ בשלשה עלה קאי דפירשו איך הוא בג' דזה בורר לו א' וכן השני וכו' וכי בשיטה זו בממ"נ אם אין מושוי' בדעה פשיטא דבג' דהא צריכים הכרע דזה אומר לחייב וזה אומר לזכות ואף לשמואל דס"ל דשנים יכולין לדון פשיטא דאם אין מסכימים לדעת א' דצריך ג' ואי דמסכימין הא בשנים סגי ואיך קתני בשלשה וכן בגמ' שאל מאי שנא דעבדי הכי דבורר להם ז"א וז"א ואי כהנ"ל הלא עושי' מבלי להרבות בדיינים אם ישוו עצמן בדין א"ו דקבלו עליהם הבוררים שידונו דין תורה א"כ צריך שלשה כמו בשאר דיינין דע"י שלשה יצא המשפט לאורה ואף ששנים כוונו לדעה אחד אולי השלישי אומר טעם חדש שהיו כל השנים חוזרין ומסכימים עמו והסמ"ע נתן טעם דוקא דיינים דדנין בע"כ של בע"ד בעי שלשה אבל בבוררים שקבלו כל א' על עצמן לדון א"צ שלשה. ולדבריו ולטעמו א"כ כשהם התובע ונתבע קבלו לשנים דידונו ביניהם כפי הדין תורה אף הם א"צ ג' וזהו אינו דהא כתבו להדיא התו' סנהדרין ה' ע"ב ד"ה יפה כח וכו' דאף דאתו לבי תרי ואמרו להם דונו אותנו כמו שרגילים לעשות הדין צריך שלשה בדין ע"ש וא"כ ה"ה בבוררים בקבלהו לדון כפי הדין הנהוג דמ"ש ולכן גם טעם זה די"ל דכיון דקי"ל כר"א בר איקא לשיטת הרמב"ם דד"ת חד כשר רק משום יושבי קרנות. ובזבל"א לא חיישינן ליושבי קרנות דמסתמא יבררו בעלי תורה דא"כ אף כשהם בע"ד יחד בוררים לשנים יחד לדון ביניהם נימא סברא זו ומ"מ העלו התו' דבעינן שלשה. ולכן נראה דאין לדין זה שורש הלל כי מ"ש הדין הזה מתשובת מהרי"ו מלבד שכפי דעת מהר"א איירי מהרי"ו בקבלה לפשרה ולא לדיינים ע"ש סי' ל"א שהאריך אף גם אי איירי בדיינים פירושו שם כנראה מדבריו שקבלו בפי' שהם שנים לבד ידונו ביניהם. וא"כ אין אחר הקבלה כלום ולכך כל זמן שהם עושים בדין אין להם להוסיף ועיין במפתחות שם דמשמע דאסור להערים כדי להרבות בדיינים ע"ש אבל בסתם שזבל"א וזבל"א וידונו כפי ד"ת ודין הנהוג ברור דצריך שלשה כמו אילו קבלו ב"ד ביחד לשנים וכן כתב הט"ז דהאי דינא ליתא וצע"ג: