אורים ותומים, תומים · סימן קכ״ט, ד׳

וי"א דאם היה לערב הרב הש"ך ס"ק י' השיג על דברי הרב בזה ובאמת מתשובת מהר"ם אין כאן ראיה כלל כי שם לא היה לקהל מעות בידו מן המלצר רק היה דרכם להקדים מעות וא"כ כיון דאין בידם לא אמרינן כן אבל מתשובת הרא"ש כלל ס"ט משמע דלא נעשה ערב אם לא הזכיר המעות והיה במ"ג וכן מוכח מדברי ריטב"א בקידושין דהוכיח דיכול המקבל לחזור על הלוה במ"ג דאל"כ ל"ל מ"ג הלכתא בלי טעמא. הלא כשפוטרו להראשון בלא"ה נתחייב השני מתורת ערב בשעת מ"מ וקשה א"כ עדיין איך מיושב אף דנימא דיכול לחזור על הראשון ולא פטרו וא"כ לא הוי ערב בשעת מתן מעות מ"מ הא מ"ג איירי דיש ביד הנפקד א"כ הוי מתחייב מתורת ערבות אפי' שלא במ"מ. וכן משמע מתוספת דהקשו למאן דאמר מ"ג בפקדון ל"ל מ"ג יאמר זכי ולא הקשו מן מ"ג במלוה גם כן דהא ערב הוא (ודעת התוספת דיכול לחזור) וע"כ צריך לומר דלא כהרמ"א. איברא אפשר לחלק דעד כאן קאמר מהרי"ו כשאותו שעה שאמר הלה הריני ערב לא היה ללוה נכסים כלל וא"כ משתעבד בדר"ן ולכך חל שעבוד ערבות דהא היה משועבד שלו כמו למלוה שלו וא"כ הוי כערב בשעת מתן מעות דהרי היה בידו להוציא ממנו המעות והניחם בידו בשביל שאמר הריני ערב הוי כערב בשעת מ"מ ולכך משתעבד משא"כ כשאז היה נכסים ללוה ואין זה משועבד כלל וא"כ פשיטא דלא שייך ערב משתעבד דלמה ישתעבד כשאין משועבד למלוה הזה ומה נ"מ דיש בידו מעות משל הלוה ובזה מיושב כל הקושיא שהקשו בזו לרמ"א ודברי טעם הם. אבל עם כל זה אין מתשובת מהרי"ו ראיה כלל ולא כמו שחילק הש"ך בין אותו מעות למעות אחרים דמה הבדל יש במלוה דלהוצאה ניתנה בין מעות הללו למעות אחרים. אלא דשם מיירי באשה נו"נ בתוך הבית וכל דברי בעל ועסקיו ע"פ יוצאים ובאים והוא ערבה והמעות בידה הרי היא כתופסת בשבילו כי היא שלוחו של בעלה ולכן דין זה צל"ע אבל במקום דלא שייך דר"ן אין כאן ספק דהך דינא ליתא ואין לו מקום כלל: