אורים ותומים, תומים · סימן קכ״ט, ג׳

ואפילו לא נתערב וכו' והיה שקר חייב לשלם הש"ך בס"ק ח' הקשה דהא כל הך דינא מן מראה דינר לשולחני ושם הכריע רמ"א גופיה לקמן בסימן ש"ו דבעי דווקא עליה דידך קאסמכינא. ובאמת נראה בהאי אי אמרינן הטעם דבעי גבי מראה דינר דיאמר עליה דידך קסמיכנא כמ"ש הש"ג בב"ק משום דחושב דכמו שמראה לי כן יראה לאחרים ולא יסמוך ע"פ דבורי כלל גם כאן צ"ל דאמר עלה דידך קסמיכנא אבל לשיטת הרא"ש דהכריע בב"ק דא"צ לומר עלה דידך קסמיכנא דמסתמא המראה דינר כוונתו כדי לידע אם יפטור הנותן לו דאם כבר פטרו למה ליה להראותו ש"מ דלא ס"ל הטעם דש"ג דמה בכך דלא פטרו דלמא מ"מ לא יסמוך עליו אלא יראהו לאחרים ג"כ אלא ודאי דזה לא אמרינן דמסתמא כשמראה לו לא יראהו לאחרים וא"כ כל א' ידחה לחבירו ובין כך יהיה נלקה אלא דלכך בעינן דיטעון השולחני אני חשבתי דכבר פטרת הנותן וא"ל מה לי לדייק ולגנות מקחך ומי שלקח מקח רע וכו' ולכך בעינן שיאמר עליה דידך קסמיכנא לגלות אזניו שעדיין לא נעשה מעשה ולכך כתב הרא"ש דא"צ לכך דמסתמא לא פטרו עדיין דאל"כ ראיה זו מה טיבו וס"ל לרמ"א דבסברא דש"ג לא יחלקו רק אותן האומרים בעי אמירה עליה דידך קסמיכנא הוא דסוברים דחשב אע"פ שפוטרו כבר שואל לדעת טוב עסקו אם הרוויח או הפסיד וכדומה טבעי בני אדם לדעת לבל יאנה בו אנשים אחרים ולבל יהיה נחשד דעביד לרמאות לאחרים במטבעות זיופין וכן נראה דעת הרז"ה והרמב"ן במלחמותיו שהסכימו יחד אם היה באותו מעמד כשמכר ולקח זה המטבע דהוי כאומר עליה דידך קסמיכנא ואלו הטעם כמ"ש הש"ג מה בכך דהיה באותו מעמד הוא חושב לא עלי קסמיך רק בעצמו בקי כמוני כמוהו או הראו מקדם לחבירו ואטו מיירי הרז"ה והרמב"ן דתלה ליה בכפי דלא זז ידו מתוך יד חבירו כל היום א"ו ברור דס"ל כהרא"ש דהטעם משום דלוני אמירת עליה דידך וכו' אמרינן דחשב דנעשה מעשה כבר ומה לו לעיין ולכך כשהשולחני במעמד ורואה שלא נעשה עדיין חייב וזה ברור וא"כ לא מבעיא בעובדא דמהרי"ו אשר ממנו מקור הדין דהיה הוא הנותן והיה במעמד כשקבלו ואמר לו בטוח הוא פשיטא דלכ"ע חייב כמ"ש הרז"ה והסכים עמו הרמב"ן אלא אפילו לפי הנזכר בדברי רמ"א שאמר לו להלות ללוה כי בטוח הוא הרי דידע דעדיין לא נעשה הלואה רק אמר לו להלות לו ובזו הוי כאומר עליה דידך קסמיכנא לכך לכ"ע חייב כיון דידע דלא נעשה עדיין הלואה רק שהוא אומר שילוה לו וא"ש. ולכך אפילו לדעת ר' אפרים דבמקח שאינו מחויב השואל לעשות כדברי הנשאל דפטור הנשאל דיאמר לו מי ביקש זאת מידך לסמוך עלי מודה בבכה"ג דהוי באומר עליה דידך קסמיכנא כיון דידע דלא נעשה עדיין ההלואה מיהו בזו צל"ע דלדעת ר"א אפשר דבעי שיאמר להדיא אני סומך עליך אבל באמת הרב רמ"א לא ס"ל כרבינו אפרים דרבינו אפרים מחלק כך לשיטת האומרים לא בעינן עליה דידך קסמכינא וא"כ קשיא ליה מהך דב"ב דאפילו אמר המערער ללוקח זיל זבין מ"מ מצי לערער אח"כ ולומר השני נח לי וכו' ולכך הוצרך לישב כנ"ל אבל לפי דקיי"ל דבעי דווקא עליה דידך קסמכינא ל"ק מהך דב"ב דשם לא אמר ואפילו לפמ"ש דבידע דעדיין לא נעשה מעשה הוי כאומר וכו' י"ל דהתם בב"ב יכול לטעון לא הייתי יודע הייתי חושב כבר לקחת לא היה לי לגלות לך טענתי. ונראה דווקא באמר זה הלשון הלוה לו כי הוא בטוח אבל באומר סתם הלוה לו לא מחייב דאל"כ מה צריך ראיה לעיל בסימן קכ"ו במ"ג והנפקד היה עני דעשו ערמה דהממחה חייב מראיה מירושלמי והרמב"ן כפי מ"ש הבע"ת דעתו אפילו בידע להדיא שהוא עני והטעה אותו פטור דה"ל לחקור וקשה דל הך מזה מכל מקום הא ע"פ דבורו לקח זה ללוה שלו והוי כהלוהו דהא בהך מעמד ג' נסתלק הראשון ונכנס השני וא"כ יהיה האשון חייב באחריותו וע"כ צ"ל הואיל ולא אמר בטוח הוא רק המחו סתם פטור דה"ל בעצמו לחקור כמ"ש הרמב"ן משא"כ באומר לו בטוח יטעון מה לי לחקור חשבתי כי לא תשקר כי שארית ישראל לא ידבר כזב. ובהכי ניחא קושית רבינו אפרים דהקשה מהך דב"ב דאזיל לאמלוכי ביה וכו' ואמר לי זבנית דשם לא אמר הא זבינא בטוח הוא ולא על זה היה המלכה רק אמר אם השדה טוב וכדומה וע"ז ליכא למ"ד דחייב כלל וצריך לומר בטוח הוא ולק"מ ודוק: