אורים ותומים, תומים · סימן קכ״ט, א׳

בצווי הלוה חייב וכו' הסמ"ע פי' דאמר להדיא פרע לו ע"ש ודבר זה תמוה דמה קמ"ל הרמ"א דאם צוה לפרוע דחייב לפרוע הלא משנה שלימה היא אמר לחנוני תן לפועלים וכו' נשבע ונוטל כו' וכהנה יתר משניות וגמרא ואם נפרש כדמשמע בש"ך דמיירי באומר לו ערבני גם זה תמוה דאיך יכתוב רמ"א דבר שהוא שנוי במחלוקת בין הרמב"ם וראב"ד לקמן סימן ק"ל ובאמת הגהת מיימוני גופיה לא נחית כלל בדבר הנוגע למחלוקת הרמב"ם והראב"ד רק מיירי דאמר לו ערבני ונעשה ערב בקנין נגד המלוה עד שהוצרך לפרוע וה"א הואיל וערב בעי קנין אף נגד הלוה בעי קנין ולזה קאמר דלא בעי קנין דלא יהיה אלא פורע חוב חבירו מדעתו וזהו מבואר מדבריו למעיין שם אבל בדברי רמ"א א"א לכוון דבר זה ולכן מה שנראה דמיירי באמר לו ערבני ושלם וה"א ודאי אילו אמר שלם לחוד פשיטא דעשהו שליח ואיהו שליחתו קעביד וחייב הלוה לפרוע אבל זה דאמר ערבני ושלם הכוונה אם תתחייב לשלם מתורת ערבות שלם לו עבורי אבל כשלא תתחייב לשלם לא תשלם דהא ערבני אמרתי ולא שלם גרידא וא"כ כיון דבאמת לא היה מחויב לשלם דהא לא היה ערב המועיל כמבואר בש"ע אף זה לא הרשהו לתשלומין וה"א דהוי פורע חוב של חבירו שלא מדעתו קמ"ל הרמ"א דלא דסוף כל סוף אמר לו שלם ואין זה בגדר פורע שלא מדעתו זהו מה שנ"ל בכוונת הרמ"א ואולי לזה כיון הש"ך דכתב דמיירי דא"ל ערבני ולא פירש דבריו ולפמ"ש ניחא: