אורים ותומים, תומים · סימן קכ״ח, ו׳

כי הוצרך להתפשר כו' א"י לעכבם נראה לישנא דהוצרך לאו דוקא רק יצטרך מיירי וכוונת הגהת מרדכי הוא כך דהוא רוצה לעכב ממון של מלמד דיצטרך לפרוע עבורו ויהיה מעות הללו הצורך פרעון ופסק המרדכי דא"י לעכבם דנכסי בר נש אינון ערבין ולא יתבע ערב תחלה והיינו כמ"ש דכל כמה דלא פרע ותבעו למלמד שיפרע א"י לעכב נכסיו הרי מבואר דס"ל להדיא אלו כבר פרעו והוא תובע למלמד חייב המלמד לפרוע ואם לאו יחזיק בנכסיו כדין ערב ואלו ס"ל למרדכי דהמלמד פטור אפילו פרע בעה"ב אין זה ענין לנכסי דבר נש כו' ולא יתבע ערב תחילה דהא לוה גופיה פטור אלא ברור כמ"ש ולישנא דהוצרך ברמ"א הוא שלא בדקדוק כמ"ש ובזה כל דברי הש"ך בס"ק י"א לדחות דברי רמ"א ולהגיה בדברי המרדכי ולומר דפקדון של המלמד היה ביד אחר דחויה ואינן צריכים ולא משמע כן במרדכי רק הנכון כמ"ש ולק"מ וצ"ל דמיירי דיש מקום לתבוע למלמד ואינו בכלל המבזבז נכסיו דיש לעקל נכסיו כי אין המלמד בכלל זה ובפרט כאן דלא בריר עדיין אם יבואו גוים ויצטרך הוא לשלם ובשביל ספק זה אין לעקל כי בלא"ה כל ענין עיקול מחמת תקנה והבו דלא לוסיף עלה: