אורים ותומים, תומים · סימן קכ״ו, כ׳

אמר ליה במ"ג וכו' מקור הדין הוא מתשובת הרא"ש כלל ס"ט דראובן המחה לשמעון ליתן ללוי ולוי קיבל על עצמו וכבר נתן לו מקצת ועכשיו אומר כי טעה ואין לו משל ראובן בידו כלל. ופסק הרא"ש דודאי אין כאן חיוב מ"ג דהואיל דטעה ואין בידו משל ראובן וא"כ לא שייך ביה מ"ג כלל ועוד אפילו בידו הואיל ולא הזכיר המנה שבידו רק אמר סתם תן ללוי אע"פ דישנו בידו לא שייך ביה מ"ג. אבל במה שנתן אין להוציא די"ל דניחא ליה דליקום בהמנותיה ועוד דאינו נאמן שטעה דקודם שנתן ודאי דקדק היטב ולא טעה דדעת התוס' דאינו נאמן טעיתי במגו דפרעתי דחזקה דאין אדם טועה ומדקדק היטב וכו' ע"ש עכ"ל ונתקשו בו כל מפורשים דבממ"נ אי איירי שם דלא היה עדים על טעותו איך כתב הרא"ש חד טעמא לפטור דלא הוי מ"ג הואיל ואין בידו הא לא נאמן לומר טעיתי ואמרינן דיש ויש בידו ואי איירי דיש עדים על טעותו א"כ איך כתב הרא"ש במה שכבר נתן דאמרינן ודאי מידק דייק ולא טעה הא ישנו עדים דמעידים שטעה. ועיין בש"ך ס"ק ע"ב מ"ש בזה וכל דבריו דחוקים ויותר היה נראה מ"ש והפרישה דהיה לאחר זמנו באופן שהיה אפשר לטעון פרעתי. ומ"מ אינו נאמן בזה רק היה לו מגו דלהד"ם ולכן האמינו הרא"ש בטעות דבהך מגו מודה הרא"ש רק לענין מה שכבר נתן מדמה הרא"ש במכ"ש דאין לו מגו פרעתי במה שעדיין לא נתן מכ"ש במה שכבר נתן דאין לו מגו כלל דמה מגו יש הא כבר נתנו. ולרווחא דמילתא כתבו הרא"ש כן (ובפרישה כתב לשון דמדמה הרא"ש לענין מה שיהיה נותן בדאיכא עדים ואין נאמן במגו דפרעתי לענין מה שהיה כבר נתן בדליכא עדים ולשונו מיותר דפשוט דרא"ש הביא ראיה דאפילו במגו אינו נאמן טעיתי ומכ"ש דאין נאמן בלי מגו ולענין מה שכבר נתן הא תו ל"ל מגו ופשוט) אך אם כי דבריו נכונים מ"מ עיקר זכות של זה הוא הואיל ולא היה עדים בהמחאתו במ"ג חסר מדברי הרא"ש ואיך העלים הרא"ש זאת מבלי זכר לו דלא היה עדים ולכך נאמן טעיתי והלא זו עיקר שהכל תלוי בו. ולענ"ד נראה כי אין צורך לזה דהרא"ש והרמב"ן מחולקים בדין כמבואר לעיל בטור וש"ע דעת הרמב"ן אפילו לא הזכיר מנה בידך כיון שיש בידו מתחייב מדין מ"ג והרא"ש חולק כנ"ל ובא הרא"ש כאן בתשובה לפטור הנפקד מכל צד הן אם נימא כדעתו או אפילו כדעת הרמב"ן החולק ולכך כתב חדא אפילו נימא דבלשון הזה הוי קנין מ"ג הא לא הוה בידו ועוד האמת הוא לדינא דלא כרמב"ן דהדין צריך שיאמר מנה לי בידך וכאן לא אמר כן ולפ"ז לק"מ דאף דאמרי' דאם קיבל במ"ג א"י לומר טעיתי דמידק דייק קודם קבלת מ"ג היינו באומרו להדיא מנה לי בידך והוא קיבל לתת לו א"כ הודה שיש בידו ואמרי' ודאי דייק ואינו נאמן לומר שטעה. משא"כ באומר סתם תן מנה ללוי והוא קיבל אף דנימא דהדין עם רמב"ן דחל כה"ג מעמ"ג היינו במודה שיש בידו אז אמרינן כמ"ש הרמב"ן דמסתמא להך מנה נתכוון אבל בטוען אח"כ טעיתי פשיטא דנאמן דהא לא דייק כלל שהרי לא אמר לו מנה לי בידך רק סתם תן ומי לא שכיח שאדם ממנה שליח ואומר לחבירו תן לי בהקפה מנה ופרע לפלוני ומעשים בכל יום כן וא"כ לא קיבל על עצמו דבר מוחלט שנאמר דדק היטב ולא יהא נאמן לומר טעיתי וזה פשוט ולכך שם דלא הזכיר מה שחייב לו א"כ יפה כתב הרא"ש דאפילו ס"ד דכה"ג מתחייב במ"ג מ"מ הרי אומר שטעה ובכה"ג כ"ע מודים דנאמן אלא שהרא"ש הוסיף לדינו כפי דעתו דאפילו יש לו באמת בידו אינו מתחייב הואיל ולא הזכיר מנה לי בידך וכו' וא"ש ולכך לבסוף כתב במה שכבר נתן ודאי דלא מהימן שטעה והביא ראיה דכ"כ דחוק לומר טעיתי עד דאפילו במגו לא מהימן רק כאן נאמן הואיל ולא הזכיר החוב א"כ לא דקדק אבל במה שכבר נתן ודאי דקדק כמו באמר לו מנה לי בידך וא"כ חזר הדין דא"נ לומר שטעה ובפרט במה שכבר נתן לית ליה מגו כלל והדברים לענ"ד פשוטים וברורים כדברי הרא"ש ואין כאן מקום קו' או תמיהה כלל: איברא בגוף הדין אם נתברר באמת בעדים שטעה אי יכול להוציא במה שכבר נתן דעת הב"ח דלא מצי להוציא ותופס עיקר טעם הראשון שכתב הרא"ש דניחא ליה דליקו בהימנותיה. והש"ך כתב דלא עשהו הרא"ש רק לסניף בעלמא אבל עיקר טעמו דלא מהימן לומר שטעה ואם כן בדאיכא עדים מוציאן והניחו בצ"ע. ולי נראה כהב"ח וכן נראה מסתימת הש"ע ואני מוסיף טעם דזהו ודאי אם מתחילה ידע שטעה שאין לראובן אצלו כלום ונתן ע"פ ציוית ראובן ללוי דינר הס"ד דיכול לחזור ולהוציאו מיד לוי וחנוני שנתן לפועלים בשליחות הבעה"ב היש סיפוק בידו לתבוע חזרתו מפועלים ואם כן זה שנתן ואחר כך נתברר בעדים שטעה אנו אומרים ברור דקודם לזה היה מדקדק וידע דטעה כי כלל הוא קודם נתינה אדם מידק דייק כהנ"ל במכ"ש דהודה. וע"כ מה שנתתה נתתה בשליחות ראובן ומה לך עוד לזה הלוי תבוע נתינתך מיד ראובן. הגם העדים מעידים שטעה וכי יכולים הם להעיד שלא ידע קודם נתינה מהטעות אלהים בוחן לבבות וזולתו אין עוד. וכיון דליכא עדים הך חזקה דמידק דייק במקומו ואמרינן דידע דטעה ובשליחות ראובן נתן וזכה לוי במה שקיבל ופשוט: