אורים ותומים, תומים · סימן קכ״ו, ב׳

בין שנתנו לו בפרעון חובו הש"ך בס"ק וי"ו הביא בשם מהר"ם אלשקר דאם אמר ראובן לשמעון מנה בידך תן ללוי במעמד ג' שיקנה לי לוי סחורה לא קנה ונתן הש"ך הטעם דאין מ"ג אלא כשהנמחה מסולק מהראשון ולא נשאר לראשון שום זכות בו. משא"כ פה דהרי המעות שקיבל לוי מעות דראשון הוא. ע"כ ולא הביא ראיה לדבריו אמנם הדבר מבואר בפרק איזה נשך דף ע"א ע"ב דפריך בנכרי שלוה מישראל והעמידו אצל ישראל וצוה לתת לישראל השני דאסור בשלמא זה לחומרא אלא רישא דישראל שנותן במעמד הנכרי מעותיו לישראל השני דקתני מותר למה כיון דאין שליחות לנכרי איהו שקיל ריפתא וקשה הא יש כאן מ"ג ונסתלק הלוה וקנה הנמחה וכיון דתקנו חז"ל דהלוה בזה פטור פשיטא דנסתלק מישראל ומכ"ש בסיפא דנכרי היה הלוה פשיטא דישראל השני נעשה לוה הראשון הישראלי והנכרי נסתלק לגמרי ופשיטא דאסור ומה חומרא יש בזה עד שהתוס' שם בד"ה כגון העלו במסקנא לא אמרינן לחומרא ואם לא נשא ונתן ביד באמת מותר ע"ש וקשה הא הוי מ"ג גמור ובאופן זה לכ"ע מעמד ג' קונה אפילו בגוי כדלקמן סעיף כ"ב ועכצ"ל דבכהאי גוונא דאינו פורע להנמחה ולא נתן במתנה רק בהקפה וא"כ עדיין יד הראשון הממחה בולא שייך ביה מ"ג כמ"ש הש"ך בטעמו וא"כ א"ש דשם שהכל בהלואה לא שייך מ"ג וא"ש ודוק: