אורים ותומים, תומים · סימן קכ״ב, ב׳

שמא ימות וכו' הנה הבעה"ת שער נון חלק שני דין ד' הביא דברי הרי"ף דאם לא רצה למיהב לשליח לא כפינן ליה דיאמר לאו בע"ד דידי את. וכתב הבעה"ת מכל זה למדנו ששליח בעדים לקבל מעותיו אם ירצה הלוה נותן ואם רצה אינו נותן שאין זה בע"ד. ואר"כ בדין וי"ו חקר ופלפל אם יש לחוש לביטול ולמיתת המשלח והעלה דלא חיישינן כלל וממילא נשמע דצריך ליתן וזה סותר למה דפסק בדין ד' כהרי"ף. וכבר עמד בזה הגי"ת ולא תי' והש"ך ביקש לחדש מכח קושיא זו דין כי מצי אמר לאו בע"ד דידי היינו שיש לו עם המלוה ומפקיד דין ודברים ולכך יש הבדל אם הטוען עומד בעצמו בב"ד ואינו מעיז או שלוחו. אבל אם אין לו דין ודברים כיון דלביטול ולמיתה לא חיישיק צריך ליתן לו עכ"ל ודבריו דחוקים כי זהו שיש לו דין ודברים נזכר גבי הרשאה ומה זה לשליח בעדי' מכ"ש בדברי בעל התרומות מבואר להדיא דקאי על שליח שעשה בעדים בלי ערעור כלל ואין צריך להאריך כי הדוחק מבואר. ומה שנראה בישוב הסתירה נראה ודאי עיקר כהרי"ף דמצי למימר לאו בע"ד דידי את והא דחקר הבעה"ת אי חיישינן למיתה ולביטול נ"מ היכי דהשליח הביא המעות לנפקד או ללוה ואמר פלוני שלח לך מעות להלואה ולפקדון ואח"כ עשהו שליח בעדים להביא מעות וא"כ ל"ל לאו בע"ד דידי דהא מידו קבל ובממ"נ אם הוא שליח לכך אף לכך יהיה שליח משא"כ מטעם דלמא ביטל או ימות אף בכה"ג א"י לכוף לתת לו ולכך העלה בדין ו' דלהך לא חיישינן או י"ל דהרא"ש הקשה היכי מצי למימר לאו בע"ד דידי הא בכל דוכתי קי"ל שליחו של אדם כמותו. ובאמת רש"י כתב לחד לישנא דאי תפס משל נאמן מפקינן מיניה דהוי תופס לב"ח וצ"ל דהוי חב לאחרים דהוא חוב ללוה דהוא מצי לשמש ולישא וליתן במעות והתופס לב"ח במקום שחב לאחרים העלה הרא"ש בב"מ אפי' דשויה שליח ש"מ בכה"ג לא שייך שליחו של אדם כמותו כיון דחב לאחרים ולפ"ז בפקדון צרורים דא"א לשמש בו או במלוה וטוב לו לפרוע לפטור משינוי מטבעות וכדומה דזכות הוא לא שייך דחייב לאחרים וא"כ א"ש במקום דחוב לנוה להוציא שלו בזה מצי למימר לאו בעל דברים דידי ול"ק שלוחו של אדם כמותו דבמקום שחב לאחרים לא אמרינן כהנ"ל. אבל במקום דאינו חובתו של לוה א"כ לא שייך לאו בע"ד דידי ושלוחו של אדם כמותו ואצטריך למימר דלא תימא מ"מ יש חשש ביטול או מיתה לזה קאמר דלא חיישינן וא"ש: