אורים ותומים, תומים · סימן קכ״א, ב׳

ובדרך שבני אדם רגילים וכו' סמ"ע ס"ק ד' כתב דוקא בא"ל שלח ביד מי שתרצה אבל באמר שלח ע"י פלוני לא על המשלח הפשיעה רק על שליח. והש"ך בס"ק ה' כתב דמ"ש. ובאמת מקור הדין בבעה"ת הוא בהתנה בתחילה דמצי לשדר ע"י מי שירצה דהוי תנאי שבממון דקיים ע"ז כתב הראב"ד דמכל מקום על שעת חירום וסכנת דרכים לא היה מתחילה התנאי אבל אם בעת שנתהוה שעת חירום וסכנת דרכים צוה עליו לשלחו מה ה"ל למעבד ואם נאמר דמ"מ לא ה"ל לשמוע בקולו אולי לא ידע מזה א"כ אף בפירוש ביד פלוני עדיין י"ל אולי נעלם ממנו סכנת דרכים וצוק עתים. וא"כ נראה בסברא כש"ך אמנם לשון הטור וש"ע דכתבו כן אהך דינא דשלחו סתם משמע כסמ"ע. לכן נראה ודאי אם שעת חירום וסכנת דרכים בכ"מ וכל דרכים בחזקת סכנה מצויה והוא צוה לו לשלחו פשיטא דמשנח פטור דהרי עשה רצון המפקיד רק ד"מ מירושלים לדמשק דרך צפת יש סכנה אבל דרך חברון אין סכנה וא"כ אם צוה לו לשלחו ע"י פלוני אף שנודע שפלוני הוא מצפת ויעבור דרך צפת כי שם ביתו ודרכו מ"מ פטור כיון דפרט פ' אבל בצוהו סתם והוא שלחו ביד מי שדרכו דרך צפת מקום הסכנה פשיטא דפושע הוא דהיה לו לשלחו ביד איש שאין דרכו במקום סכנה וא"ש וכל דברי ש"ע איירי שלאו בכל דרכים סכנה רק יש דרך שאין בו סכנה ופשוט וברור: