אורים ותומים, תומים · סימן י״ב, ו׳

ויש אומרים דוקא בשנים פי' דוקא שני פשרנים בעינן וזהו כפי מ"ש הב"י וכ"מ בדעת הרמב"ם דכתב בפרק כ"ב מהל' סנהדרין דין ו' יפה כח הפשרה מכח הדין דשני הדיוטות שדנו אין דיניהם דין ויש לבע"ד לחזור בהן ואם עשו פשרה וקנו מידן א"י לחזור עכ"ל ודייק הב"י הואיל ולא כתב דאפילו אחד יכול לפשר דשנים שא"י לדון כבר כתב לעיל בכמה דוכתי ש"מ דוקא בעי שנים והקשה עליו דהא בגמ' אמרינן לימא תלתא תנאי בפשרה דר"מ סבר בשלשה ור"א בחד ורשב"ג בשנים ומשני אמר ר' אחי ברי' דר' איקא מ"ד שנים אפי' חד נמי והא דאמר תרי דכי היכי דלהוי עליה סהדי. ועיי' בכ"מ דדחק ואילו היה מקום לדברי מהר"א ששון בתשובה סי' ע"א דאם הבע"ד מכחישין לדיינים ואומרים שלא קבלוהו לדיינים דאין הדיינים נאמנים וצ"ל לדבריו אף דקי"ל לקמן בסי' כ"ג ס"א דשני דיינים נאמנים לעולם כשני עדים לומר לזה חייבנו ולזה זכינו ע"ש. דיש הבדל דהתם הם דיינים ואחר כך עדים מה שדנו ובאיזה אופן דנו ודיין נעשה עד לכ"ע אבל בזה ענין דהם צריכין ראשון להיות עדים דקבלו על עצמן לדיינים דאל"כ אין מקום לדיינים כלל ואחר כך יהיו דיינים א"כ הוי בכלל אין עד נעשה דיין. ואף דקבלוהו ביום ולא תהא ראיה גדולה משמיעה מ"מ הוי כהוזמנו לעד. דלדעת רוב פוסקים לעולם פסול לדון. וא"כ י"ל דקשה קושית תו' והכ"מ דבממ"נ כיון דקי"ל פשרה צריך קנין א"כ במה יפה כח פשרה מכח דין בממ"נ אי קנו אפי' בדין מהני בא' ומכ"ש בשנים דאין אחר קנין כלום ואי לא קנו אפי' בפשרה לא מהני אפי' בתלתא מה שבדין מהני וע"ש דדחקו ליישב אבל לפי הנ"ל ניחא דמיירי דקנו בפני הנך דיינים או פשרנים ולא היו עדים אחרים במעמד ההוא וא"כ בדין אף דקנו אינו מועיל דיכולים הבע"ד להכחיש והם אינם יכולים להעיד על הקנין דאין עד נעשה דיין כהנ"ל משא"כ בפשרה שפיר יכולים הפשרנים להעיד על הקנין דעד נעשה פשרן לכ"ע ולכך יפה כחו של הפשרה מדין וא"ש ולכך גם הרמב"ם דהעתיק הברייתא דיפה כחה של פשרה מהדין הוצרך להעתיק בשנים דבאחד אף בפשרה יכולים להכחיש האחד. וע"א בהכחשה לאו כלום ואי דמודה דקבלוהו או דיש עדים אחרים אף בדין מהני קנין ואין כאן יפוי כח ולכך נקט הרמב"ם בלישנא שנים. אלא דגופו של דברי מהר"א ששון צ"ע כמ"ש תשובת פרח מטה אהרן שיש להשיב עליו ואעפ"י שכפי מש"ל יש לו פנים בהלכה ויש להליץ בעדו מ"מ הדין צ"ע לא זו לדעת הרמב"ם אשר כפי הנראה וכפמש"ל ס"ל אפי' בהוזמנו לעדים מ"מ בראו ביום עד נעשה דיין אף זו לשיטת החולקים מ"מ בכה"ג דאין מעיד על גוף דבר רק שנבחר מאתם לדון ביניהם אינו בכלל וגדר עד נעשה דיין והוא בכלל דיינים וכן נראה מתוך דברי התו' בפ' י"נ גבי שלשה שנכנסו לבקר חולה דפי' דיכולת בידם לדון בע"כ דהאב קיבל אותם לדיינים בדין ירושתו ואעפ"י שאין שם אלא הם וא"כ הם המעידים על כך ומ"מ נעשו דיינים לדון ש"מ דלא אמרינן בזה עד נעשה דיין. וא"כ משמע מתוך דברי הרמב"ם כמ"ש הכ"מ והקושיא הנ"ל במקומו ונראה ליישב דס"ל לרמב"ם מה קושיא לימא תלתא תנאי דלמא באמת יש תלתא תנאי דחד ס"ל תלתא משום דבעי תלתא דבקיאי בפשרה. כמ"ש תו' ומ"ד בשנים ס"ל כמ"ש התו' שם בד"ה תיסגי בתרי דצריך הכרע ובשנים הוה הכרע כמו בדין בשלשה דהא התם לא הוה רק דעת שנים אף דשלישי חולק וא"כ בפשרה דכולם מסכימי' למה לן תלתא בשנים שמסכימים סגי ולא צריך ב"ד שקול כמו בדין כיון דבעינן דעת כולם ומ"ד בחד ס"ל דלא צריך הכרעה וא"כ מה כ"כ תימא אי אמרינן דג' תנאי. אמנם נראה דס"ל לגמרא ליתד מוחלט דלא ס"ד דיהיה בפשרה צריכים יותר מן דין וזהו ס"ל לגמרא מהנמנע ור"א בר איקא לשיטתו דס"ל בדף ג' כשמואל דשנים שדנו וה"ה חד דינו דין ולכך כל הקושיא והפירוקא הכל לר"א בר איקא דלדידי' בשלמא ר"מ ס"ל בשלשה גבי פשרה הוא דאזיל לשיטתו דס"ל דדין בג' כש"ל בכמה דוכתי דר"מ ס"ל מקשינן ריבים לנגעים וכו' ומה ריבים בשלשה וכו' ש"מ ס"ל דיני ממונות בשלשה אבל אי נימא אף רשב"ג ס"ל שנים דוקא א"כ ברור דבדין דבעינן ב"ד שקול שלשה וא"כ כיון דרשב"ג ור"מ ס"ל הכי הלכה כמותן וכמ"ש הרמב"ם באמת דתרי ה"ל רבים נגד אידך החולק ור' אחי ס"ל דבד"מ סגי בחד בדיעבד ולכך איהו דחק דבאמת מ"ד בשנים בחד סגי ולאו דוקא שנים אבל אנן דקי"ל דלא כשמואל מה"ת לדחוק ולומר שנים לאו דוקא אמרי' דוקא בשנים משום דבעי הכרע ס"ל רשב"ג כן דבדין בעינן דוקא תלתא משום ב"ד שקול ובפשרה משום הכרע שנים ור"מ להחמיר להצריך תלתא כמ"ש תוספ' דבקיאי בפשרה וחכ"א חד ולא קשה מידי וכיון דרשב"ג ור"מ ס"ל דבעינן שלשה לדין הלכה כוותי' ובאמת לא קי"ל כשמואל וא"ש. ולכך פסק הרמב"ם כרשב"ג דהוכיח כן מגמ' דאל"כ לא הוה דחיק ר"א בר איקא לפרשו דשנים לאו דוקא אלא ודאי זו ידע הגמ' דהלכה בהך כרשב"ג וא"כ הוה הלכה דלא כשמואל שנים שדנו שאין דיניהם דין. ולכך מפרשי ליה לשיטתו כהלכתא דס"ל כשמואל וא"כ מוכח דהלכה כרשב"ג. ועוד כיון דר"מ בעי ג' בפשרה ורשב"ג ב' הוי ליה דברי ת"ק דסגי בחד יחיד לגבם דשניהם מודים דל"ס בחד ולכך פסק כרשב"ג וכה"ג כ' הפוסקים בדוכתי טובי ודברי רמב"ם נכונים: