אורים ותומים, תומים · סימן י״ב, ג׳

אתה זכאי כו' כן כתבו כל הפוסקים רק בסמ"ג כתב וז"ל ה"ד גמר דין (רא"א רשאי לבצוע) איש פלוני אתה זכאי איש פלוני אתה חייב ואמרינן משמי' דר"ן בפ"ק דב"מ שאין זה גמר דין גמור עד שיאמרו צא תן לו כו' עכ"ל ומזה דעת הב"ח והש"ך ס"ק ה' דס"ל לסמ"ג כ"ז שלא אמרו צא תן לו רשאים לבצוע ולא מיקרי ג"ד ולענ"ד לא נראה כן דקשה לומר דיהיה הסמ"ג חולק אתו' וכל מחברים ולא יזכירם כלל. וגם ה"ל לסמ"ג לבאר כן בהדיא כ"ז שלא אמרו כן דיש להם לבצוע. ולכן נראה דאף הסמ"ג ס"ל כדעת הפוסקים וכנראה מדברי הגמ' דאמרינן ה"ד גמר דין איש פלוני אתה זכאי וכו' וכמ"ש התו' שם. רק דקשי' לי' לסמ"ג קושי' התו' על רש"י דאם כבר אמרו איש פלוני אתה זכאי מה ביצוע שייך בזה ותי' התוס' דאולי יעיינו ס"ל לדוחק ולכך ביקש הסמ"ג ליישב זה והביא ראי' מהא דאמרינן בפ"ק דב"מ דאף דאמרו לו אתה חייב ופלוני זכאי מ"מ לא פרע דחושב אולי יעיינו עוד ב"ד בדינא וימצאו שטעו ונמנע בשביל כך לפרוע וא"כ דעדיין במחשבת הבע"ד שיש מקום לבטל הפסק עד שבשביל כך אמרינן חזקה דלא פרע א"כ אף זהו יש מקום לומר צאו ובצעו ועשו פשרה הואיל ואין הדין ברור כ"כ דהרי עדיין לבבו בספק אולי יבטלו הפסק ול"ק קושיא התוספ' ולכך אמרינן דאסור לומר כן אבל באמרם צא תן לו דאין כאן ספק כלל בלב שום חד דיבטלו הב"ד הפס"ד ולכך נאמן לומר פרעתי דלא נשאר שום ספק בלבו וא"כ אף זהו דנימא להם צאו ועשו פשרה לא שייך כאן כקושית התוס' דמה"ת יפשר כיון שנגמר הדין בלי ספק וא"כ נר' אדרבה דראי' הסמ"ג מהך דב"מ דכאן איירי באמרו איש פלוני אתה זכאי וכו' ואסור לבצוע ולא איירי כלל באמרו צא תן לו וכל כוונתו מהך דב"מ לראי' לדין שלו וליישב קושית התו' וזה ברור ולכך כתב דאמרינן בב"מ דאין זה גמר דין גמור ופי' א"כ שייך בי' ביצוע ולכך אסרוהו חכמים משא"כ באמרו צא תן לו לא שייך בי' ביצוע וזה ברור בכוונתו דליישב קושית התוס' בא והאחרונים ז"ל לא ירדו לכוונתו: וכתב הש"ך בשם ש"ג דלפשר כשמודיעים לבע"ד טיב הפשרה ומדבר על לבם בפיוס בלי כפי' מותר עכ"ל ולפי מ"ש הרשב"א והאגודה והעתיקו הש"ע דאחר שאינו דיין יכול לעשות פשרה קשה דאחר שאינו דיין ודאי דא"י לכוף לפשרה כי מי שמהו לאיש שר ושופט. וע"כ ברצון הבע"ד שמדבר בדברי פיוסי' ושארי דברים עד שמרכיני' ראש לפשרה ודוקא אחר הא דיין לא וזה דלא כדעת הש"ג ודוחק לומר דהפי' באחר שדיברו בו הרשב"א ואגודה איירי בזה אופן דעשה ק"ס שמרוצה שיעשה ביניהם פשרה כטוב בעינו ובאופן זה לדיין אסור אבל כשמודיע טיב הפשרה אף בדיין מותר דמ"ש הא הק"ס שעושי' לאחר אינו בכפי' ומי הכריחם לכך ומ"ש שמרוצים ביודעים טיב הפשרה או שמרוצים בלי הכרח לקיים מה שיפשר הדיין. סוף כל סוף אין כאן כפי' והוא הדבר הנעשה ברצון בע"ד ומ"מ לדיין אסור ולכן דעת ש"ג צ"ע וכ"כ הב"ח: