אורים ותומים, תומים · סימן קי״ט, א׳

אלא עדית כך דייק הרא"ש בב"ק מלשון רש"י והכריע מסברא דאפילו עדית והיש"ש חולק כמ"ש באורים ותמה הש"ך איך נעלם ממנו דברי רש"י בכתובות דשם מבואר ברש"י להדיא דאפילו לא נשאר ביד שמעון הלוקח הראשון רק עדית רצה גובה הימנו ובאמת גם על הרא"ש כבר תמה הדרישה מה זה שנתחבט בכוונת רש"י עד שהכריע בסברא דאפילו עדית גובה מה שאמורה בכתובות ברש"י להדיא והעלה דלא היה להרא"ש גי' זו ברש"י בכתובת וא"כ אולי היש"ש על דרך הרא"ש וגי' שלו פלפל. אמנם בגוף הדבר קשה לומר דהיה להרא"ש גי' אחרת. ולכן נראה או דברש"י לא משמע דס"ל כמ"ש הרא"ש דאי אמר הב לי זיבורית טפי פורתא דאין מחויב ליתן לו רק אם גילה דעתו דרוצה ליתן לו כמו יוקרא דלקמי. כי רש"י לא הזכיר וסתמא כפי' כמ"ש כל מפרשים דמחויב ליתן לו זיבורית כזולא דהשתא וא"כ הא דקתני בראובן שמכר כל שדותיו לשמעון ומכר שמעון ללוי רצה מזה גובה רצה מזה גובה ל"ל דלא נשאר ביד שמעון רק זיבורית דפשיטא דיהול לגבות הימנו ולא מצי למימר כלך אצל לוי דהא אם כל שדות בידו והוא רוצה זיבורית צריך ליתן לו ובשביל שהרחיק שעבודו יוגרע כחו. זהו מהנמנע ועכצ"ל דקמ"ל בעידית בידו ואלו כל השדות בידו א"י לומר תן לי עדית אבל השתא דהרחיק צריך ליתן לו. והדבר מוכרח אבל הוא הרא"ש נסתפק לדינא ולשיטתו דס"ל דלא מצי לכוף אותו תן לי זיבורית וא"כ ה"א אף אם לא נשאר רק זיבורית ביד שמעון יכול לומר כלך ללוי ששם שעבודך כי שם בינונית קמ"ל דלא וא"ש אף אם בידו רק זיבורית אבל בעידית בידו י"ל דאינו גובה ושפיר נסתפק או יותר נראה כי הרא"ש נתן טעם מה לי שאטריח עצמי לגבות מלוי ורש"י כתב בכתובות מה לי להטריח את לוי לגבות הימנו ונראה דתליא אם שמעון מכר ללוי שדה באחריות או שלא באחריות כי אם מכרה באחריות שפיר טען מה לי להטריחו כי אם אטרוף ממנו עליה דידך הדר וזהו שכתב רש"י מה לי להטריח את לוי ולא כתב אזיק ללוי כי באמת הוא באחריות ובזו לכ"ע אפילו עדית יכול לגבות דיאמר מ"ש אם אגבה מלוקח שני הוא יטרוף ממך עדית. אבל הרא"ש מיירי בלוקח שלא באחריות וא"כ הלוקח ראשון צועק כלך אצל שני ושם תגבה ולא יחזור עלי כלל כי הוא שלא באחריות בזו הוצרך הרא"ש ליתן טעם דמ"מ יאמר מה לי לטרוח ולמה הרחקת שעבודי וא"כ בזו יפה נסתפק ביש לו רק עדית אי מצי לדחותו לגבי לוקח שני כיון שאין כאן רק הטרחא ולוקח שני תו לא יגבה מראשון וא"ש ודוק כי ברורים הדברים: