אלא בעדים בעלמא בגמרא דב"ב דף מ"א ע"ב אמרינן זו המוכר שדהו בעדים גובה ממשעבדי וכתב הרמב"ן בחדושיו פי' שטרפוהו ממנו בב"ד וקודם שיצא משם כותבין לו טרפא משעת מכר דאל"ה נטעון ללקוחת שמא פרעו מוכר ללוקח עכ"ל ולא הביאו המחבר ובאמת יש להבין בממ"נ אם חוששין לכך במוכר בשטר נמי ואי דהוי ליה למוכר ליקח שטר מכירה אף במוכר בעדים ה"ל למוכר ליקח שטר הלואה ותו לא מצי טריף כמבואר בגמרא דב"ב דף קס"ט ע"א. וכי תימא אין המוכר משגיח בכך ליקח את שטר הלואה א"כ מה פריך הגמרא בב"ב שם דניכתוב תרי שטרי מכירות על שדה אחת אפילו באחריות דל"ל דלמא טריף והדר טריף דהא קרענוהו לשטרא דמלוה ותו לא מצי טריף דמה קושי' בפעם ראשון ילך למוכר והוא לא ישגיח ליקח שטר הלואה רק שטר מכר ויפרעו ואח"כ ילך ויגבה בשטר שני ושטר הלואה בידו ותו לא יהיה המוכר נאמן דפרע. ועכצ"ל דמשגיח המוכר ליקח שטר הלואה. וצריך לומר דבאמת כוונת הרמב"ן אם היו טורפין ממנו ב"ד בטענת גזולה. הוא דטענינן ליה דלמא פרע דאין שטר הלואה או מכר בידו אבל בנטרף ממנו מחמת הלואה מודה הרמב"ן דלא מצי טען פרוע כיון דשטר הלואה בידו ולכך לא הביאו פה הטור ומחבר דכאן איירי דטרפו ממנו בשביל חוב כמ"ש המחבר בשביל חוב של מוכר ודוק:
אורים ותומים, תומים · סימן קט״ז, ג׳
הקטע במלואו, בנוסח המקורי.
נחלת הכלל · Urim veTumim, Warsaw 1881, Vol 2
על המקור הזה
הטקסט מובא מתוך אורים ותומים, תומים, בנוסחו המקורי ובלי עריכה. מקור הלכתי נכתב בזמן מסוים ובנסיבות מסוימות, ואין ללמוד ממנו למקרה אחר בלי הכרעה של פוסק. הצגתו כאן היא לצורך לימוד המקור בלבד ואינה פסק הלכה.