אורים ותומים, תומים · סימן קי״ד, ו׳

אין שומעין ללוקח ברא"ש נתן טעם הואיל ויש בו הפסד ללוה וכ"כ הטור. ויש להבין הא בלא"ה אפילו המלוה אין רוצה לקבל השדה יותר בשוי מ"מ אין ביד הלוקח לסלקו עד שיפרע למלוה כל החוב וא"כ כ"ש כאן שהמלוה רוצה לקבלו בכל החוב והלוקח אומר שלא יקבלו רק הוא נותן כפי השומא והנשאר יהיה הלוה ב"ח למלוה פשיטא דלאו כל כמיניה וא"כ מה צורך לטעם דיש בו פסידא ללוה. ועיין ב"ח ודרישה ואין בדבריהם דבר ברור. ולכן צ"ל דמיירי באופן הנזכר בגמרא דלוקח לקח שני שדות ושניהם שוים בשומא אלף והמלוה חובו אלף והוא יודע כי אם יתבע כפי השומא לשני שדות יסלקנו הלוקח בזוזי בכל החוב והוא נותן עין בשדה אחת ואמר לדידי שוה לי אחת באלף ואטרפנו והשני אניח לך וא"כ לא יהיה יכול לחזור הלוקח על הלוה רק בת"ק כדלעיל בס"ג דקי"ל דכתבינן רק טרפא בת"ק והלוקח טוען ישומו ב"ד ויהיה שני שדות נשומין באלף ואקבלן וא"כ יהיה המלוה מ"מ נפרע ואני אוכל לחזור על הלוה באלף שומת שני שדות וקמ"ל דלא דמ"מ פסידא דלוה היא דלפי דברי המלוה לא יחזיר רק בת"ק ולפי דברי לוקח באלף וא"ש ולפי זה י"ל מה דמסיים הרא"ש והביאו הטור לעיל סימן ק"ט אבל אם היתומים אומרים כן שומעין ליורש דהוא לטובת יורש דשומא הדרא ג"כ מיירי בזה אופן דאין המלוה ראשון מפסיד רק יש כאן ב' שדות וכל א' בת"ק ויש כאן ב"ח מוקדם באלף וב"ח מאוחר ג"כ והמוקדם נתן עין בשדה ואם ישום שניהם באלפא יסלקו יורשים בדמים ולכך מקבלו באלף וא"כ ב"ח מאוחר טורף שניה ולא יוכל יורש לסלקו כי ודאי לא יתנו אלף בקרקע השוה ת"ק והיורש טוען יקבל בשומא כל ב' שדות ויהיה ב"ח מאוחר יוצא נקי כי מה נ"מ ביה בב"ח מאוחר כפי שומא יקבל וקאמר דשומעין ליורש דשומא הדרא וא"כ כשיגיע להם ת"ק יכולים לסלקו משא"כ כשמקבלו באלף ומה נ"מ להם בב"ח מאוחר ובזה יש להבין דברי רבינו ב"י דכתב בסי' קט"ו דדעת הטור כרמב"ן דיכול המלוה לומר לדידי שוה בכל חוב והביא ראיה מסימן ע"ב והקשה הש"ך הא הטור ומחבר פסקו דשומעין ליורש בסימן ק"ט משום שומא הדרא ולפמ"ש ניחא דבזה המלוה נפרע כדי חובו רק הסכסוך אם משדה אחת או משנים. ובהכי יש לכאורה ליישב לדעת הרא"ש ורבינו יונה דלא נחלקו רמב"ח ורבא בשומא הדרא דלא הדרא ללוקח רק נחלקו בלא"ה אי יכול לסלקו ולפי זה ביתומים דקיימא לן שומא הדרא אף רמב"ח מודה דמצי לסלק למלוה בזוזי דהא אפילו בשכבר נישום הדרא ובזה אינו חולק רמב"ח וא"כ הא דאמרינן בב"ק ובהמקבל שלשה שמין שבח ב"ח ללוקח וליתומים ופריך בגמרא נימא הב לי שעור שבחא בקרקע הניחא למאן דאמר דלא מצי לסלק בזוזי שפיר אלא למאן דאמר מצי לסלוקי מה איכא למימר וקשה למ"ד דלא מצי לסלוקי דהיינו רמב"ח ניחא תינח לקוחת יתומים מא"ל הא ודאי מצי לסלוקי דשומא הדרא וא"כ לימא הב לי שעור שבחי בקרקע. אך לפי הנ"ל ניחא דביתומים י"ל דהקרקע אינו שוה החצי מחובו והוא טוען הקרקע שוה לי כדי כל החוב וא"כ איך שייך שומא הדרא היורשים לא ישלמו כל החוב רק השבח שהוא שלהם מוכרח הוא לשלם להם במעות אבל בנוף השדה א"י לסלקו ולק"מ משא"כ בב"ח שפיר פריך דמוכח שם דלא איירי רק במסיק שיעור ארעא לבד וכמש"ל ס"ק ג' באריכות ולק"מ והא דכתב הרא"ש והטור דאף במקבלו בכל החוב שומעין ליורש היינו כמ"ש דמ"מ המלוה נפרע בחובו רק הפלפול אי משדה אחת או משנים כן היה נראה לכאורה: אך מ"מ דוחק לומר כן בכוונת דברי הרא"ש והטור בהא דיתומים וגם מ"ש בישוב דברי הגמרא לא נחה דעתי דהא קושי' הגמרא נימא אלו הוה לי זוזי הייתי מסלקך מכל השדה עכשיו הב לי מקצת קרקע בשבחי הרי דגמרא עושה דמיון מהכל על חלק וכמו שהדין אם רוצה לסלקו בכל השדה כן יש לו זכות אם רוצה רק במקצת ולפ"ז ד"מ אם השדה שוה ת' והשבח ק' וחובו באלף והוא אומר הנני מקבל שדה באלף עדיין יטעון הלוקח אלו הוי לי זוזי והייתי רוצה ליתן לך אלף זוז בשלימות הייתי יכול לסלקך והיה השבח עולה במאתים עכשיו דאין לי מעות תן לי חלק חמשית משדה במאתים כי שבחו עולה מאתים ותן לי חלק חמשית משדה ומ"ש אלו לקחו רק בת"ק היה ג"כ מגיע לו חלק חמשי משדה ועכשיו שלוקחו באלף ג"כ חלק חמשית מגיע לו וא"כ יאמר אלו הוה לי זוזי הייתי מסלקך בכל שדה עכשיו תן לי חומש ומשפט אח' לכל השדה ולחלק בו ואף שכתבתי כן לעיל בס"ק ג' בישוב קושי' בלוקח וב"ח שם הטעם דאין יכול לסלקו כשאין כל חובו נפרע משום דבלא"ה צריך המלוה לתבוע ללוה לא בטלהו חכמים לשומא כי לא בטלה רק כדי להציל הלוה מתובעים רבי' כמ"ש הב"ח א"כ י"ל דאין הדמיון עולה כ"כ מן כל שדה לקצתו ושפיר י"ל כמש"ל דהשדה עם השבח אין עולה כפי חובו וא"כ אף הלוקח א"י לסלקו בזוזי ולא שייך כפי מ"ש לטעון אלו הוה לי זוזי והייתי משלם כל חובך היית מוכרח ליתן לי השדה אף עכשיו תן לי חלק חמשית כנ"ל דזה אינו מדמיון כי שורת הדין אין לך בקרקע רק כדי שלא יהיה תובעים רבים ללוה אבל השתא דיש תובעים כי אתה מסלק אותי בכל החוב א"כ תו לית לך זכות בשדה ואפילו ארעא פורתא איני נותן לך כי מה לך בקרקע משא"כ ביתומים לא שייך כן והקושי' מבואר כדמיון מכל השדה לחלק בו ועדיין קשה מאי קאמר הניחא. ואמת כי זה יש לדחות די"ל המלוה שהלוה אלף זהובים והשדה שוה ת"ק דהיינו השדה ת' ושבח ק' והוא אומר לדידי שוה אלף דהיינו גוף השדה למקומו וענינו שוה לי הרבה כפלים כשומת ב"ד אבל לא השבח וא"כ אם יאמר הב לי שיעור שבח מקרקע א"כ יתן לו חלק תשיעי מקרקע כי הקרקע שוה לו תשעה מאות והשבח רק מאה דזהו הפסד ליתומים דיקבלו קרקע שוה חמשים בעד שבח מאה ואיך יטענו הב לי קרקע וא"ש. אך זה דוחק להפריד בין השדה ושבח לומר זה שוה לי וזה אינו שוה אם כי הענין בעצמותו נכון וישר ולכן יותר י"ל בקושי' הנ"ל דודאי גם בסעיף שלפני זה הקשיתי במחבר מ"ש דאין הלוקח יכול להוסיף בשומא אם אין כל החוב נפרע דהא שומא הדרא ללוקח וע"ש מ"ש אבל יותר נראה דודאי הא אמרינן דלוקח יכול לטעון הב לי חלקי בשבח וקאמרינן הטעם הואיל דיכול לסלק מכל שדה א"כ עכ"פ כשיעור שבח יכול לסלקו ואם יטעון הוא איני רוצה להיום עמך שותף בשדה יכול הלוקח לומר מה איכפת בדעתך אני שותף בחלקי כמו אתה בכל שדה אך זהו אם משורת הדין יכול הלוקח לסלק למלוה דיש לו זכות בגוף הקרקע אבל אם אין לו זכות רק מתורת ישר וטוב לא בזו אמרו לכוף למלוה וכי זהו ישר וטוב אם הלוקח או הלוה בעצמו רוצה לסלק למלוה במקצת שדה ומקצת יהיה לו זהו אינו מישר וטוב לכופו להיות שותף עמו וגוף שדה שלו וא"כ שפיר קאמר הגמרא הניחא לרמב"ח דלא מצי מסלק בעצם רק יורש מסלק מתורת שומא הדרא והוא ישר וטוב וא"כ לא יכול לומר הב שיעור שבחי בקרקע ואהיה שותף עמו בשדה כי אין זה ישר וטוב אבל לרבא דס"ל שורת הדין דמצי לסלוקי וא"כ בדין יש לו טענה בקרקע וא"כ יכול לומר הב לי שעור שבחי בקרקע. ובהכי ניחא דברי רמ"ה בהרא"ש דמוקי להך אפדני בשמכרה דלית ביה שומא הדרא א"כ ש"מ דס"ל דלא כרבינו יונה דאף ללוקח הדרא שומא רק שם היה באופן דלא שייך שומא הדרא וא"כ לא נחלקו לשיטתו רמב"ח ורבא בשומא הדרא וקשה הא דקאמרינן בב"מ הניח' למ"ד לא מצי לסלוקי והיינו רמב"ח מה הניחא יש הא שומא הדרא ועד כאן נחלק רמב"ח במקום דלא שייך שומא הדרא וכן מורה פשוטה דגמר' דלא נחלקו בשומא הדרא דהיכי מייתי רמב"ח ראיה מהמשנה וגם מה אהדר ליה רבא הא כאן איכא ישר וטוב וזהו לא שייך בכתובת בנין דכרין. וא"כ קשה לכל פוסקים אבל לפמ"ש ניחא דאם באנו מתורת ישר וטוב אין לנו להכריח למלוה להיות עמו בשותפות וא"ש. ומעתה דין גדול השמיע לנו המחבר בסעיף שלפני זה דאם אין המלוה נפרע כל חוב שורת הדין דאין הלוקח יכול לסלקו ואי דשומא הדרא הרי אין יכול לטעון הב לי שיעור שבחי בקרקע משא"כ כשנפרע כל החוב יכול לומר הב לי שיעור שבחי בקרקע כדלקמן סי' קט"ו ודוק. ובגוף הדבר דכתב הב"י דהטור כרמב"ן הא כתב בסי' ק"ט ההיפוך נראה דס"ל כי נחלקו הרמב"ן וסייעתו הוא בנעשה שומא והכרזה ואז המלוה אומר אקבלנו בחובי וס"ל לרמב"ן מ"ש דאיש אחר מוסיף על הכרזה ומ"ש המלוה המלוה צועק לדידי שוה לי והנני מוסיף בהכרזה ומי ימחה בידו וס"ל להב"י דהטור והרא"ש ס"ל הוותי' אבל בסי' ק"ט איירי דאין המלוה רוצה שיכריזו אותו כלל כי לא חפץ שיאכל נכסי דאכרזת' רק אומר הנני מקבלו כפי הנראה לב"ד יותר שאפשרות להיות כ"כ עילוי בהכרזה והוא יותר מהדעת נוטה וזהו שדייק הרא"ש אני אקבלנו בלי שומת ב"ד וכו' וזהו דס"ל דיכולים לעכב דבעלמא כשמוסיף בהכרזה א"כ ה"ל שומא הדרא עכ"פ אם ירצו ברוב ימים ליתן לו כפי שקבלו אבל אם מקבלו בלי שומא והכרזה כלל לא שייך ביה שומא הדרא כיון דלא נעשה שומא כלל וגרע מאגבי' בחובו ולא טרח לב"ד דלא הדרא ואף זו דנעשה בלו שומא וא"ש ולכך סתם המחבר בסי' ק"ט מבלי זכר שהרמב"ן וסייעתו חולקים כי לפי פירושו אין כאן חולק ודוק. כי מילי טובי איכא למשמע מהך דנ"ל בסייעתא דרחמנא: