אם היה השטר משכונה עיין ש"ך דדעתו בכוונת המחבר דיורשים א"צ לישבע שלא פקדנו כיון דאביהם לא היה צריך לישבע כלל א"כ אף היורשים ליכא שבועה כלל וכלל. איברא דדעת הש"ך להכריע כהאומרים דאף האב צריך שבועה רק דלא דנין ביה משאיל"מ ומסתברים דבריו כי עיקר יסודו של הריב"ש על הך דייחד לו ארעא במצרנא דא"צ שבועה ובזו כבר כתב הרא"ש לחלק בין כתובה דהוא בתוך זמנו לשארי ב"ח. וא"כ כשל עוזר ונפל עזר בכל צד. איברא עד כאן נחלקו ביש כאן ספק אי פרעו אבל לא בהך הלואה וא"כ אמרינן מהכ"ת יפרעו כיון דמשכנת' בידו אבל אם נחלקו בסך הלואה או עד כמה היו ימי משכנת' פשיטא דצריך לישבע דאפילו במטלטלים צריך לישבע בכדי דמיהן לדעת הגאונים וא"כ ה"ה בקרקעות וזה ממש מוסכם לכל הפוסקים ולכך הש"ך שהביא ראיה מתשובת רשב"א אין כאן ראיה דבתשובה ההוא איירי דנחלקו בדמי הלואה וכדומה ובזו לכ"ע צריך שבוע' גם יש להבין בדברי רבינו מחבר כיון דס"ל בי"ד דלא שרי משכנתא רק במשכנתא דסורא א"כ הך דהכא איך מתוקמא אי לא כלו עדיין הך שנין דכתב ליה למיכל הא ה"ל תוך זמנו ולכ"ע א"צ שבועה ואי איירי דכלו הא אין כאן חוב כלל והקרקע יוצאת חנם אין כסף. והמחבר גריר בתר דעת טור דס"ל משכנתא בנכיית' שרי אבל למאן דאסר אין לזה מציאות רק במשכנתא מטלטלין ודו"ק:
אורים ותומים, תומים · סימן ק״ח, י״ג
הקטע במלואו, בנוסח המקורי.
נחלת הכלל · Urim veTumim, Warsaw 1881, Vol 2
על המקור הזה
הטקסט מובא מתוך אורים ותומים, תומים, בנוסחו המקורי ובלי עריכה. מקור הלכתי נכתב בזמן מסוים ובנסיבות מסוימות, ואין ללמוד ממנו למקרה אחר בלי הכרעה של פוסק. הצגתו כאן היא לצורך לימוד המקור בלבד ואינה פסק הלכה.
