אורים ותומים, תומים · סימן ק״ג, ב׳

להיות קרובים זה לזה דין זה למדו הר"י בן הרא"ש משומת מעשר שני דנישום ע"פ קרובים וצ"ע כי שם אפילו גוים וכ"ת ה"נ כמ"ש מדברי המ"א א"ח סימן ש"ו ע"ש א"כ במעשר שני אפילו הבעלים עצמן הן בעל הפירות כמ"ש הרמב"ם בחבורו ויש לו הנאה אם הם נשומים ביוקר כדי שהכסף הפדוי שייך לו לאכול בירושלים והן הבעל ממון כמ"ש הרמב"ם בפי' משנה דהנאה לו אם נשום בפחות ואם כן אף כאן בכלל השומא יהיה הבעלים במנין הג' הלוה והמלוה דבר זה מהנמנע ומעולם לא שמענו ובגמרא דכתובות אמרינן שומת ב"ד ומה כח ב"ד יפה ומה תואר ב"ד אם הם קרובים גוים ובעלים. ואפשר דלא אמרו הר"י בן הרא"ש אלא כמ"ש רש"י והנ"י ב"ב דף ק"ז ג' שירדו לשום ופי' למזון האשה והבנות וצריך לומר דנקטו הנך ולא פי' בפשוט לשומת הלוה ולוקח משום דלמה נקט בברייתא לשון שלשה ולא ב"ד וממילא היו שלשה ולכך פי' מזון האשה דהיא מוכרת שלא בב"ד רק בעי מ"מ ג' לברר השומא כדאמרינן בפ"ב דב"מ ד' ל"ב ע"ש. ולפ"ז אף בנידון זה אמרה ר"י בן הרא"ש כיון דלא בעי בית דין רק שלשה לברר השומא א"כ אף בקרובים וכדומה סגי כמו במעשר אבל בשומא דבעי ב"ד פשיטא דלא סגי ולא מועיל קרובים וכדומה דהא בעינן ב"ד וזהו ברור אך אף גם בזה צ"ע כי מה ענין זה למ"ש דשם דבר תורה אפילו שוה מנה שחללהו על שוה פרוטה מחולל אבל כאן הא יש לחוש לנגיעה ולנטיות צד בכל אופנים ולכן דינו צל"ע: