אורים ותומים, תומים · סימן ק״ב, ה׳

תן לי עדית וכו' הנה הטור הביא בזה שלשה דעות דעת הראב"ד דאם שואל עדית בציר פורתא אין כופין אותו ליתן אפילו ביוקרא דלקמא (וברור דפי' אפילו גילה דעתו ליתן כמו יוקרא דלקמא דבלי גילוי דעת מה צורך לדעת הראב"ד וכי יחלוק אדם אמה דשנינו במשנה ב"ח בינונית וכי יכול להכריח לו שיתן לו עדית אפילו ברב הון אלא ברור דכוונת שהי' מתחילה מגלה דעתו רצונו ליתן כיוקרא דלקמיה מ"מ ס"ל להראב"ד פטומי מילי בעלמא כמ"ש הרבה מחברי' ובתוכם היש"ש. ודלא כב"ח דפי' דעת ראב"ד בדלא גילה דעתו דז"א כי בזה ליכא מחלוקת כלל וכן דעת הב"י דהכריע כדעת הראב"ד נגד הך תרי דיע' בתרייתא ש"מ דהכל בחד ענין דגילה דעתו ופשוט) וחד דיע' במגלה דעתו צריך ליתן לו בזולא דהשתא וח"א ביוקרא דלקמיה ובזה הסכים הטור ז"ל ותמהו הרבה מפורשים היש"ש שלטי גבורים הכה"ג ובעל ג"ת דאיך פסק הטור בפשיטות נגד דעת אביו הרא"ש ז"ל מבלי הזכרת דעתו כלל דס"ל דיהביק ליה בזולא דהשתא. ואני תמה וכי לא עיינו היטיב בדברי הרא"ש דז"ל הרא"ש לאחר שהאריך ע"ש כתב לבסוף וכן ב"ח אי א"ל שקול ביוקרא דלקמיה זיבורית טפי פורתא לחד גיסא או עדית בציר פורתא לאידך גיסא בעי למיתב ליה בזולא דהשתא שלא תנעול דלת בפני לוי' עכ"ל ומזה למדו דס"ל להרא"ש אף בעדית בציר פורתא יהיב ליה בזולא דהשתא הואיל גילה דעתו וכו' ולא השגיחו כמ"ש הרא"ש חד גיסא ואידך גיסא דהוא צ"ל גיר' כמ"ש הבעל מעדני מלך וכן הוא בנוסחאות ישינות וגם מילת גיסא הכי מתפרש גירסא. וכוונתו כי הראב"ד כמ"ש בעה"ת והרשב"א בחדושיו גרסו בגמרא אלא בב"ח דאמר הב לי זיבורית טפי פורתא או עדית בציר פורתא דאמר ליה אי שקיל כמו יוקרא דלקמיה שקול ואי לאו שקול כדינך ופריך הגמרא א"כ אתה נועל דלת בפני לוין ולהך גירסא ס"ל להרא"ש דע"כ קושי' הגמרא א"כ אתה נועל קאי אף על הך גוונא דביקש עדית בציר פורתא דאל"כ עדיין מה דוחקא להיות' נאיד מהך אוקימתא ולומר אלא בכתוב' נימא בב"ח ובהך גוונא דביקש עדית דצריך לקבל ביוקרא דלקמא ועכצ"ל דאף על זה סובב הקושי' וכמש"ל. וא"כ דינא ליטול בזולא דהשתא והתוס' לא גרסי ליה רק דאמר הב לי זיבורית טפי פורתא וע"ז קושי' הגמרא אתה נועל דלת וא"כ י"ל בעדית לא שייך קושי' הגמרא כמ"ש התוס' ויהיב ליה כיוקרא דלקמא ולא כהשתא והרא"ש לא רצה להכניס עצמו בזה להכריע בין הגירסות רק כוונתו לומר דבענין גילוי דעת ולזה כתב וב"ח דאמר הב לי זיבורית טפי פורתא לחד גי' פי' גי' התוס' רק בזיבורית או אמר הב ליה עדית בציר פורתא לאידך גירסא היינו גי' הראב"ד הנ"ל ולכל הגי' ואופנים צ"ל דגילה מתחילה דעתו לכך דאל"כ אין כאן בשום דבר נעילת דלת כמ"ש באריכות. וא"כ אין כאן הכרעה ברא"ש ורבינו בעל הטורים הכריע בעוצם חכמתו כתו' דלא גרסי לי' וא"כ אין לו בזולא דהשתא אמנם מה שפסק ביוקרא דלקמי' אף דלא נזכר הגמרא כלל למדו מתורת אביו הרא"ש דהא בכתובה ג"כ ליכא נעילת דלת בבינונית ומ"מ פסק הרא"ש בגילוי דעת דיהביק לי' ביוקרא דלקמ' כפשטא דלישנא דגמרא ולא דגמרא מיירי בלשון שלילה כמ"ש היש"ש וא"כ אף בב"ח בעדית דחד דינא בינונית לכתובה כמו עידית לב"ח ודברי הטור ברורים. אלא דבאמת קשה א"כ למה מוקמינן לבסוף מילתא דאביי בכתובה דאמרה הב לי בינונית טפי פורתא דצריכה ליקח ביוקרא דלקמיה ולא מוקמינן בב"ח דמבקש עדית ויהבינן ליה ביוקרא דלקמא כדעת הטור באמת. ואמת התוס' כתבו דהמ"ל כן וזה דוחק דאיירי מקדם בב"ח ונאיד ממנו ואוקי בכתובה והניח דברי ב"ח מה דאיירי ביה. ונראה דוודאי כבר אמרו שם דאיכא דסבירא ליה תקנתא דעולא ואיכא דלא סבירא ליה רק מטעם שאמרו בגיטין שלא יראה אדם דירה נאה וכו' וכ"כ התוס' ב"ק דף ח' ד"ה מר סבר וכו' והנה לפי הטעם בגיטין דראוי היה לב"ח לגבות בעדית כמ"ש הנ"י בב"ק רק שלא יתן עינו בשל חבירו תקנו בינונית. א"כ בשגילה הלוה דעתו דרוצה ליתן עדית רק ביוקרא דלקמיה בזו שפיר י"ל דהדרן לדינא שיגבה ב"ח בעדית דליכא חשש שיתן עין בו וילונו מתחלה על כך חדא מה חשש יש הא באמת רוצה למכרו רק מפסיד על שער המקח ואין זו כדאי לתקן בשביל כך ועוד איך ילוה מתחלה על כך וכי ידע דיאמר הלוה ויגלה דעתו שחפץ ביוקרא דלקמא דהא אם אין אומר ואין דברים א"י להכריחו כלל שיגבה ממנו עדית וא"כ מם חשש יש כאן בנתינת עין וא"כ הדרא הדין לקדמותו דגובה מעדית משא"כ לתקנתא דעולא דשורת הדין לגבות מזיבורית רק מפני נעילת דלת תקנו בבינונית א"כ מהכ"ת שיגבה עדיות כזולא דהשתא מה לו בעדיות דלוה אשר אין לו טענה כלל עליו ולכך הגמרא לא נחית כאן בפלוגתא דבריי' הנ"ל אי איתא לדעולא או ליתא ולכך קאמר הגמרא בב"ח דא"ל הב לי זיבורית טפי פורתא או (הרצון להמ"ד דס"ל ב"ח מהתורה בעדיות) הב לי עדיות בציר פורתא כי למ"ד הזה שפיר יכול לטעון בעדיות ג"כ וא"ש מילת או מכוון בגמרא וא"כ לפי התי' במסקנא לא ביקש הגמרא לומר הב לי עדיות טפי פורתא ובב"ח דא"כ יקשה למאן דלית ליה דעולא ולכך מוקי ליה בכתובה והוא אליבא דכ"ע אבל בב"ח למאן דסבירא ליה עדיות דאורייתא צריך ליתן ליה בזולא דהשתא אבל לפי דקי"ל כדעולא אין יכול לכופו ליתן לו כזולא דהשתא וא"ש ודוק כי לענ"ד דברים ההמה אמתים ונכונים בגמרא. והנה לדינא רבינו ב"י בספרו בדק הבית כ' דמסתבר כדעת הראשון דכתב הטור דאפילו ביוקרא דלקמיה אין צריך ליתן לו כלל. הואיל הוא דעת התוס' ע"ש ובאמת לא ידעתי מ"ש שהתוס' כתבו דל"ג הב לי עדיות בציר פורתא דמה נעילת דלת שייך ביה ומזו יש ראיה דס"ל כדעת הראשון מה ראיה יש מזו דהקושית הגמרא א"כ אתה נועל דלת ויקח בזולא דהשתא וזה לא שייך בעדיות אבל דיקח ביוקרא דלקמיה מזה לא איירי ואדרבא התוס' כתבו בהא דאמרי' גביה כתובה בבינונית דאמר לה אם שקלת ביוקרא דלקמיה שקול דהמ"ל ה"ה בב"ח ובעדיות ש"מ לכאורה דס"ל דאף בב"ח אמרי' שקול ביוקרא דלקמיה אם לא שנאמר דהך אי שקלת ביוקרא דלקמיה אינו קושטא לדינא כמ"ש היש"ש ויתר מחברים עכ"פ יותר נוטיה דברי התוס' לדעת הרא"ש ז"ל. אמנם מהך דכתבתי דאם אין מגלה דעתו דיקח ביוקרא דלקמיה לכ"ע אינו יכול לומר תן לי עדיות בציר פורתא דב"ח דינו בבינונית וכן מוכח מתוס' בדף ח' ע"ב ד"ה אבל זבין וכו' דכתבו במכר עדיות ושייר בינונית פשיטא דאין גובה מלוקח שני וא"צ לטעם ארעא דלא חזי לך דמה מכר ראשון לשני וכו' וק' הא אילו היה ביד ראשון היה יכול לומר תן לי עדיות בציר פורתא כמ"ש גבי זיבורית דלכך לא שייך מה מכר וכו' משום די"ל הב לי זבורית טפי ועכצ"ל דבעדיות לא מצי נמימר כך דאין דינו בעדיות כלל ואם כן כל הספק במגלה דעתו וזהו לשיטת הרא"ש דסבירא ליה דיש נ"מ בגלוי דעת אבל לפי האולקים ארא"ש אם כן אינו גילוי דעת מעלה ומוריד כלל ופשיטא דא"י לומר הב לי ביוקרא דלקמי' דהא גילוי דעת אינו מעלה ומוריד כלל אמנם הטור לשיטתו כהרא"ש דנ"מ בגילוי דעת וא"כ אף כאן יש הבדל בגילוי דעת אי לא. ולכן לדינא אם אין מגלה דעתו פשיטא דא"י לומר הב לי ביוקרא דלקמי' ואי גילה דעת תליה בדעת מחבר ודעת הרמ"א בסעיף הקודם דמחבר דסבירא ליה דלא צריך אף כאן לא מהני ולדעת הרמ"א דצריך אף כאן מהני והדברים נכונים וברורים: