אורים ותומים, תומים · סימן ק״א, ה׳

י"א דבמוכר סחורה אינו מורידו לשומא כלל וכו' דברים אלו הם דברי ריטב"א שהביא הב"י שכתב מכאן ראיה במוכר סחורה אינו מורידו לשומא כלל אלא נותן לו מעות כמו שהתנה ומאותו מטבע שהתנה וכדין פועל דאנן סהדי דלא מכר זה סחורתו ע"מ שמקבל קרקע או סובין וכו' עכ"ל וכתב הסמ"ע וכן משמע בע"ש דלא מיירי דהתנה להדיא שיתן לו מעות ולא סחורה ושוה כסף דאם כן בהלואה נמי אלא מיירי שמכרו סתם בכך וכך דמים לזמן והגיע הזמן וטוען דאין לו מעות רק שוה כסף צריך לטרוח ולזבין ולהביא מעות כמו פועל ולא דמי להלואה דהלואה מחמת חסד ואם כן לוקח שוה כסף נמי אבל המוכ' סחורה להרויח אין דעתו כי אם על מעות בעין ולא שוה כסף ומזו הולידו תולדה דנותן מעות בעסקא כיון דהיה דעתו להרויח גם כן אין נותן לו סחורה ושוה כסף אם לא דסחורה מסתעף מעסקא ההוא ועל תנאי זה נתנו לו להתעסק ואם כן צריך להמתין עד שיעשהו דמים: והנה בתולדה ההוא יש לומר מ"ש בש"ג ריש ב"ק בשם ריא"ז המלוה בעסקא כשיצטרך לגבות קרקע חצי שהוא פקדון גובה מעדית דהוא בכלל כ"ד אבות נזיקין ש"ח וחצי השני שהוא מלוה גובה מבינונית ע"ל ולפי הנ"ל אין כאן מציאות לגבות קרקע דעליו לטרוח ולמיתב זוזי ומכ"ש דאי לא טרח דיהבינן ליה עדיות כדי דנקפוץ עליו זבינא דהא שורת הדין למכור הנכסי' אפילו בחצי דמיהן אפס לסלקו בזוזי ואיך יותן לו החצי בבינונית והרי ראיה לסתור דבריהם. איברא דגוף הדין לא נהיר' לומר דמיירי הריטב"א בדלא התנה חדא דלשון מאותו מטבע לא משמע כלל הפי' דלא התנה כלל. שנית הא הריטב"א יליף ליה מהך דאמרי' ב"מ דף מ"ה ע"ב כמות שהוא כמו דאמר לי' אי מארנקי חדשה לא מצי יהיב ליה מארנקי ישנה והא התם איירי שהתנה להדיא כמבואר בגמרא ואיך אפשר למילף מיניה בלא התנה ואי ס"ל מסברא אין כאן מקומו ללמד מהך גמרא דמיירי בהתנה. שלישי' רחוק מסברא דהנותן מעות בלי רווח כלל יצטרך לקבל סובין ולטרוח בו ולמוכרו והמוכר סחורה ברווח הרבה וראה שכר טוב בעמלו וכן הנותן עסקא לשכר ופרי מעותיו יאכל בשעת גבי' יצטרך הלוה לשלם לו מעות ולהקל מאתו העורח להתעסק במטלטלין ולקת' מדת הדין רביעית ר"ת והביאו כל מחברי' כתב שלשה דינים בגביות ב"ח מלוה צריך ליתן לו מזומנים בדאית ליה אבל לית ליה נותן שוים נזקין אפילו אית ליה מעות נותן שוה כסף שכיר אפילו לית ליה מוכר ויהיב ליה מעות ואי איתא ארבע איכא מוכר סחורה דדינו כשכי' ואיך השמיט ר"ת דבר המצוי בכל עת ורגע סחורה איש לאחיו חמישית מ"ש הלוקח שור ונותן מעותיו דלא נחית כלל לג"ח רק לקנות שור קמתכוון ונמצא מום באופן שמקח בטל מבואר בפ' הפרה ופ' מוכר פירות לכל הגירס' דאי לית ליה זוזי דא"צ לטרוח למכור ולשלם זוזי ומ"ש זה ממוכר סחורה הא שם דעתו היה לשור ולא לג"ח. ששית אף דנימא דזה עדיף דשם לא אסיק אדעתי' מתחילה שיהיה בשור מום משא"כ כאן דמכר סחורה דעתו מתחילה שישלם לו דוקא מעות ועדיף זה ממלוה מעות כמ"ש הסמ"ע אם כן אין זה תלוי בשינוי הגירסא שם במכר שור ונמצא נגחן דר"י גריס אי ליתנהו הך זוזי וס"ל דאם הנך זוזי דקיבל מהלוקח אינם בעין אף דיש לו מעות א"צ לתת לו דדמי לניזק ור"ת גריס אי דלית ליה זוזי דאי אית ליה אף זוזי אחריני חייב לתת לו כמו ב"ח. דהא אמרי' זה עדיף ממלוה מעות דלכ"ע צריך ליתן מעות ואם כן התוס' בריש המניח במוכר כדים והלוקח אמר לחביתא נתכוונתי דייקו ע"כ מיירי דהדמים שוים דאם לא כן הדמים מודיעים והקשו להך דגרסו ואי דליתנהו להנך זוזי דמשמע דאין מחויב ליתן זוזי אחריני אם כן בזה יאמר לוקח מה בכך דלקחתי כדים שקול כדך בזוזך ותי' בדוחק דמיירי דלוקח הקנה דמיהם אגב קרקע. ולפי הנ"ל הא כאן מוכר סחורה הכדי' הנ"ל וחייב לכולא עלמא לטרוח ולשלם זוזי דוקא ואין מקום לקושי' התוס' וזה ראיה ברורה דלא ס"ל לתוס' כן ואם כן אף דנימא דהריטב"א חולק מסתבר מלתא דתוס'. לכן ברור דאין למוכר סחורה שום תוספ' עילוי מן מלוה מעות בעין כפי שהשכל והסברא גומר. וכן מצאתי בד"מ שכתב על הך ריטב"א שהביא הבית יוסף וז"ל ונראה לי דדינו כשאר ב"ח להגבות לו מעות אם יש לו בעין כדין מלוה ולוה ולא כשארי תשלומין דמגבהו קרקע אע"פ שיש לו מעות עכ"ל ואין דעתו להשיג על ריטב"א כי אין זה לשונו ודרכו וגם לא הגיה בספר המפה אלא ברור דס"ל דפירוש הריטב"א בהתנה ואפילו לוקח סחורה דהוי אמינא פטומי מילי בעלמא כיון דלא יהיב זוזי (וכמ"ש באמת לדעת התוספ') וקמשמע לן דתנאי מהני כמו דחזינן דאין לשנות ממטבע למטבע וכמו בפועל דאמרינן דדעתו למעות וה"ל כהתנה וכן בזה וזה ברור דאין מוכר סחורה עדיף ממלוה מזומנים רק ה"א גרע הואיל ולא יהיב זוזי ואין עושה אלא להרויח קמשמע לן דלא ואמת כי גם זה צ"ע כי נראה דהתוספ' לא ס"ל כן דאם כן מה דוחקא לומר דהלוקח כדים הקנה דמיהם למוכר אגב קרקע לימא בפשוט כי התנה המוכר בשעת המקח ליתן לו מעות דוקא. וזהו פשוט ועכצ"ל דס"ל לתו' דכיון דהוא רק טרחא יתירה אין מועיל תנאי דזהו דוחק ובמה יחול הא אין כאן חוב כלל ומילתא דממון ליכא כלל וכן משמע בריטב"א גופי' מדטרח להביא ראיה מן הך דפרק הזהב ש"מ דיש כאן חולקים וס"ל דהוי פטומי מילי בעלמא והראי' מפ' הזהב יש לדחות כיון דד"ת מעות קונה גוף המטבע נקנה לו והוא שלו וא"י לשנות בשלו אבל כאן דמתנה בעלמא ס"ל לתוס' דברים בעלמא הם. וצ"ע ועכ"פ בזה נראים דברי ריטב"א ומסתבר דכל תנאי שבממון קיים. אבל זולת תנאי פשיטא דאין לו שום עילוי מב"ח דעלמא: