אורים ותומים, תומים · סימן ק״א, ד׳

ואפילו יש לו שאר מטלטלין כו' דע כי הרבה רבוותא דס"ל דבשטרות אין דין גוביינא כלל אפי' בדלית ליה נכסי כלל רק השטרות ואע"ג דא"כ משועבד מדר"ן. מ"מ ה"א דכופין ללוה למוכרן לאחרים וליתן המעות למלוה או שיתן עליהם כו"מ אבל שיהיו השטרות למלוה בדין גוביינא לא. ועל זה הסכים הרשב"א בגדולי המורים דמגבין וכן הסכים הש"ך בסברא ולענ"ד יש לגדולי מורים ראיה מהש"ס מהא דאמרינן בפרק קמא דבבא קמא דף י"ד ע"ב דבר השוה כל כסף דאין לו אונאה הוא דמגבינן לניזק במת מזיק דהיינו קרקע אבל במטלטלין לא דלא משתעבדי ופריך הגמ' עבדים ושטרות נמי אין להם אונאה וקשה מה קושי' משטרות המשנה לא מיירי אלא מדברים שיש בהם תורת גוביינא ואלו היה המזיק חי היה מגבינן מיניה רק במותו של יתומים לא משתעבדי משא"כ שטרות דאינם בגדר גוביינא כלל ואף בחיי המזיק לא משתעבד כלל בתורת גוביינא לא קתני ליה. ולא מיירי ביה ומהכ"ת יפה כחו במותו של המזיק מבחייו ומה קשיא משטרות ועוד דמשני בתר הכי אלא דבר הנקנה בכסף ופריך הגמרא עבדים נמי ניקנים בכסף וקשה מה דוחקא דברייתא לפרש המשנה דקתני שוה כסף ביתומים והוצרך לפרש בדוחק לימא דמשנה איירי בחיי המזיק כסתמא דמשנה ופי' שוה כסף היינו דבר הנקנה בכסף כתי' הגמ' ולאפוקי שטרו' קאתי דאינם ניקנים בכסף כמ"ש תוס' שם ד"ה עבדים וקמ"ל דשטרות לאו בני גוביינא הם לפרוע בהם דמי הניזק וא"ש המשנה שוה כסף דוקא מגבינן ולא שטרות דלא מיקני בכסף ולק"מ ועכצ"ל דגם שטרות בגדר גוביינא והוא ראיה מכרעת. ועוד ראיה מהא דאמרינן כתובות דף ק' ע"ב שטרות מזבנינן בלי אכרזתא וכתבו התוס' ד"ה אלו דברים דמיירי דהיה תופס מחיים דאל"כ מטלטלין לא משתעדי וקשה הא לית ביה דין גוביינא כלל וכי מחויבים היורשים ליתן לו או לאחר כומ"ס וא"כ מה מכירה שייך בהו וצריך להמתין עד שיגבה המעות ועכצ"ל דאית בהו דין גוביינא בשומת ב"ד וקאמר דא"צ הכרזה והדבר מוכרח וכ"כ הריטב"א בכתובות הנ"ל דמזה נלמוד דיש בשטרות דין גוביינא והוא ראיה נכונה. ולי נראה כיון דב"ד מגבין וא"צ כומ"ס אפילו מלוה בלי שטר חוב ג"כ מגבינן בתורת גוביינא דשמין כמה אותו חוב שוה ובכח ב"ד נותנים למלוה לגבותו דהא הך דכתובות דף פ"ד ביש לו מלוה ביד אחרים ב"ח גובה לדעת ר"ט ואף ר"ע לא חולק אלא מטעם שיורשים א"צ שבועה כו' וכתבו התוס' שם כתובות דף פ"ב ד"ה לא אשכחן אפילו דליתא דר"נ ואם כן אלו גבו יתומים אפילו קרקע לא היה לב"ח חלק וזכות בו רק מ"מ הואיל והוא ביד אחר ב"ח גובה וכ"כ הרא"ש ב"ב פרק י"נ ע"ש וקשה הא אין בכלל גוביינא כלל ומה זכות יש לו בחוב שביד אחרים ואם שיקנהו היורשים לו בכומ"ס לא יעשהו היורשים ומכ"ש אם יגבהו דלא יתנו לו כמ"ש התוס' והרא"ש ועכצ"ל דשטרות וחובות בכלל גוביינא ולכן מה שטרח הש"ך לומר דהא דכתב הטור דרא"ש חולק אבעה"ת וס"ל דיש בם דין גוביינא יליף ליה מהא דפסק הרא"ש בכלל צ"ח דיש דין חלוקה בשטרות והוא ראיה חלושה דאם אמרו לחלוק שלא יהיה בו קדירה דבי שותפא מ"מ מנלן דיש בו דין גוביינא נכוף ללוה להגבותו מן לוה שלו או למוכרו לאחר אין בו צורך דהא מדברי הרא"ש פרק יש נוחלין הנ"ל מוכח אפילו בסתם חוב יש בו דין גוביינא ומכ"ש בשטר חוב וכן כתב בתשובה כלל ל"ט דין ד' דמגבין משטרות דאקרי נכסי וכל מה שימצא מנכסי הב"ח הן קרקע הן מטלטלין ושטרות ינתן למלוה שלו אך כל זה בדלית ללוה נכסים אחרי' אבל בדאית ליה דעת הש"ך דאין מגבין שטרות כי יאמר מה לי בשטר תן לי חפצים ובאמת כבר קדמו הריטב"א בכתוב' הנ"ל דיש הבדל בין אית ליה או לית ליה שאר נכסים ואמת הריטב"א כ' כן לתרץ הך קושיא מכתובות דאמרינן אם ראובן הלוה לשמעון ולשמעון עדית בינונית וזבורית ושמעון הלוה לראובן ולראובן אין כי אם זבורית זה גובה זיבורית וזה גובה בינונית. והקשה לימא בעל הבינונית אני אגבה לך שטרי שיש לי עליך בכלל גוביינא והרי זה קודם לגבות קרקע ומזה הוכיח הריטב"א דאף דיש לשטרות גובי נא ביש לו נכסים אחרים לא אמרו. אבל באמת אף שדעת הריטב"א כן מ"מ מדברי בעה"ת דתי' על קושי' זו תי' אחר דשטר חוב שיש לו על הלוה שאין לו רק זיבורית אינו שוה מאה בשומת ב"ד וא"כ הוא שחובו מאה א"י לקבלו בפרעון חובו והשני אין רוצה להפסיד בשטרו ע"ש ש"מ דלא ס"ל לחלק בין אית ליה ללית ליה נכסי דאל"כ אין משם קושיא כמ"ש הריטב"א באמת וכן בתשובת מההי"ט בחדושיו למס' כתוב' הביא קישיא ותירוץ זו בשם הרא"ש ז"ל ש"מ דס"נ להרא"ש אפילו בדאית ליה נכסי יש בשטרות דין גוביינא דאל"כ אין מקום לכל הקושי' וא"כ הרב הש"ך שכתב דמה שכתב הטור דהרא"ש חולק אבעה"ת אין כוונתו ביש לו נכסים כי אי' מקומו דס"ל להרא"ש כן היה ממנו בהעלם עין מ"ש מהרי"ט בשם הרא"ש דהא שם מבואר דס"ל דאית ביה גוביינא אפילו ביש ללוה נכסים אחרים וכמ"ש: ותמהני מהש"ך הוא הכריע דבדאית ליה נכסים לא מגבינן משטרות ואח"כ כתב ג"כ על הך דשנים שהוציאו הך תי' דבשומא אין השטר של זיבורית שוה בגדר חוב וא"צ לזה דהא שם אית ליה נכסים ולכן ברור דס"ל לש"ך ודאי מ"ש יש לו נכסים או אין לו אם יש בהם גוביינא אף ביש לו נכסים הא מגביהו מאיזה מטלטלין שירצה ואי לית בהו דין גוביינא דהואיל ואין גופם ממון אינם נדונים כמטלטלין אף בלית ליה נכסים נמי. רק ס"ל להש"ך דאין ליתן למלוה ביש לו שאר נכסים דיצעק אולי יתייאשו החובות וכל אשראי ספק אתא הא במקום דליכא הך חשש ודאי דאין לחלק בין אית ליה ללית ליה נכסים וא"כ בהך עובדא דזה גובה וזה גובה הא מגבהו שט"ח שיש לו על המלוה בעצמו ואיך שייך חשש זה. ולכך שפיר קשיא ליה. אבל באמת אין לזה ממש כיון דמודה דיש לו דין גוביינא רק מחשש שמא יתיאשו הא ליתא דהא מגבין בשומת ב"ד וא"כ אף זה מהשומא לפי החשש דיאוש כן השומא לפחות מדמיו אומדין כמה שוה למכור בשוק וא"כ מה חשש יאוש יש בו הא זה נכנס בכלל השומא והוי כמו מכירת כתובה בטיבת הנאה דלפי חשש מיתת הבעל וגירושין אומדין בשומא השוויא וכן הדבר בב"ח וא"כ אין לזה הסברא ממש ולכן לא הרגישו בו מחברים לחלק רק התם ביש לו נכסי או אין לו כמ"ש הריטב"א הנ"ל וזה מופרך מדעת הרא"ש כמ"ש. ומכ"ש סברת הש"ך הנ"ל. וכן הביא בחדושי גרשוני בשם מהר"ם בר ברוך בכרך קטן וכן הוא שם סי' ק"כ באשה בגביות כתובה דמגבין לה כל מילי אפילו סובין דהכל מיקרי מיטב חוץ משט"ח אין דרך אשה לגבית מב"ח ומכ"ש מגוים ע"ש ומזה מבואר דב"ח דעלמא גובה משטרות אפילו דאית ליה נכסים דהא מיירי ביש להיתומים נכסים כמבואר שם בתשובה והרא"ש הלך בשיטת הר"ם רבו. ולמדנו מזה דאפילו בהגיע לשטרות זמנם אין לומר למה לנו גוביינא ושומא יתבע הלוה חובו ויפרע למלוה דהא הם טרחו בהך דזה גובה וזה גובה והא התם כבר הגיע זמן לגבית כמבואר בגמ' אלא ש"מ דאין חילוק כלל ולעולם אית בהו דין גוביינא: אלא הא קשיא לי תינח בהך קושיא דנימא בעל הבינוני לבעל הזבורית אני אגבה לך תמורת בינונית שלי שטרך שיש לי עליך בזו שפיר תי' דאין שטר הניתן לגבות בזיבורי' שוה כ"כ אבל קשה להיפוך הא שטר שגובה בו בינונית אין שוה יותר מכפי הסך הנזכר בשטר דמהכ"ת יהיה שוה יותר הלא אין הב"ד שמין לו יותר קרקע רק כפי שווי ולעולם מעות כפי סך הנזכר עדיף ומצוי לקנות בינונית וזהו פשיט א"כ קשה קושית הגמ' שם מה חזית דבעל הזיבורית יבא תחילה לגבות מבעל הבינונית יבא תחילה בעל הבינונית לגבות בשטרו מבעל זיבורית ואם יאמר אין לי אלא זיבורית ישיב הלא יש בידך שטר חוב עלי מסך ההוא והוא מטלטלין וכ"כ דיש לו מטלטלין אין אתה יכול לדחות אותי לקרקע תן לי שטרי לגוביינא והרי הוא עומד בשלו כמקדם וקושיא הנ"ל במקומו. ודוחק לומר דזה אסיק אדעתיה מה שתירץ הגמ' לקמן ביתמי עסקינן ומ"מ גובה בינונית הואיל ותפס כדאמרינן בגמרא ואם כן י"ל בעל הזיבורית מת והוא בא לגבות מיתומים זיבורית וא"כ תו ל"ל תנו לי שטרי דהרי הוא מטלטלין ולא משתעבדי כלל כל כמה דלא הגבה הוא להם קרקע דגביה מדר"נ וא"ש אך להיפוך שפיר הקשו המחברים הנ"ל דע"כ בעל הבינונית חי דאל"כ איך אפשר לגבות מיתומים בינונית כל כמה דלא תפיס כלל וא"כ דחי יאמר ליתמי בעל זיבורית אני אגבה לכם שטרי שיש לי על מורישכם ואתם חייבים בתשלומיו וע"ז תי' כמ"ש דאין שטר שוה כ"כ כמש"ל. אך מלבד דזה דוחק בגמרא דבס"ד לא אסיק כלל מן יתמי אף גם הטור לעיל סימן פ"ה העתיק הך דינא דזה גובה בינונית וזה זיבורית ולא הזכיר כלל דמיירי ביתמי וגם לבתר תקנת גאונים אף ביתמי דגבינן מטלטלין אפשר דלא קאי. ולכן נראה ברור דעד כאן הורו המורים ליתן שטרות בגוביינא היינו היכי שהלוה מרוצה ליתן ואע"פ שאין רצון המלוה בכך לא משגיחין ביה דהרי זה בכל גוביינא ישיב אפילי סובין אבל אם אין הלוה רוצה לסלקו בשטרות רק בדברים אחרים אפילו דבורית אין ביד המלוה לתבוע שטרות. ולהכריח ללוה שיגבה לו שטרות בשוה כי יאמר ליה הלוה השני לאו בעל דין ודברים דידך והעיקר טעם דהא חוב ה"ל ראוי ואפילו יש עליו שטר כנודע וכמו שאין בכור נוטל פי שנים משטרות וכבר האריכו התוס' והרא"ש בפרק י"נ דאין למלוה שעבוד על שטרות וחובות דה"ל ראוי ועיין בתשובת מהרי"ו סי' מ' מבואר דאף בחיי הב"ח אין גובה מראוי וא"כ כיון דב"ח לית ליה בראוי אין לו שעבוד כלל על החובות רק מכח ר' נתן כמ"ש התום' והרא"ש והרמב"ן בחדושיו לב"ב להדיא וזהו בדליכא שאר נכסי ואז חל דר"ן ואז פשיטא דיכולהמלו' להכריח ללוה ליתן לו שטרות בתשלומין דמשועבד לו מדר"נ וגם בלא"ה פריעת ב"ח מצוה וכל אשר ימצא לו בשוה כסף מוציאין ממנו ונותנים למלוה אבל ביש לו מקום לגבות אפילו זיבורית תו לא חל שעבוד דר"ן והרי הן ראוי ובמה יכול המלוה להכריחו להגבות לו משא"כ הלוה יכול לשלם לו ממקום דלא חל שעבודו כלל כמו יתומים שיש להם רשות לסלק ב"ח דאביהם ממטלטלין שלהם אף שאין לו לב"ח שום שעבוד עליו. וא"כ א"ש דאין הקושיא כלל כנ"ל דנימא בעל הבינוני' לבעל הזיבורית הגבה לי שטרך שיש לך עלי דאין מהדין להכריחו רק הקושיא להיפוך דנימא בעל הבינונית לבעל זיבורית הבא לגבות אני אפרע לך בשטר שיש לי עליך ובזה אין המלוה יכול לעכב לפי דעת המורים ההמה וע"ז יפה תי' דאין שטר העומד לגבות מזיבורית שוה כ"כ וא"ש וזהו דלא כש"ך דדעתו להיפוך דאפילו להחולקים דס"ל דאין בשטרו' דין גוביינא מ"מ מודים דאם המלוה רוצה ליקח השטרות בשומת ב"ד דכופין ללוה ולענ"ד נראה ברור איפכא והראיה הנ"ל מכריע ובזה נראה נדחים דברי מהר"ם ב"ב הנ"ל דחילק בין ב"ח לכתובת אשה וס"ל דלא מגבינן לאשה בכתובתה שט"ח וק' לכאורה מנ"ל דין זה וגם תמהני מהרמ"א ומחבר שלא הביאו דעתו בא"ע דאין אשה נוטלת בשטרות. והיה נראה דקשיא ליה מה דאמרינן כתובות דף פ"א ע"ב במי שהיה נושה באחיו וכו' דאמרינן אינו מהמשנה דאיך תוכל האשה לגבות בכתובה החוב שחייב היבם לבעלה דיאמר לאו בעל דברים דידי את ממך לא לויתי כי אם מאחי ואי דר"נ וכו' לא אשכחן תנא דס"ל כר"מ דמטלטלין משתעבדו וכר"ן וקשה הא שטרות בכלל גוביינא וא"כ אשה נוטלת החוב ההוא בתורת גבי' לכתובתה והיא תובע ליבם לשלם וא"א לומר לאו בעל דברים דידי את כמבואר בש"ע כאן דמגבין שטרות והוא תובע ללוה ולא מצי מדחי ליה כלל ומה ענין זה לדר"ן ואם אמרינן ודאי אלו מגבינן לה כתובה פשיטא דצריך לשלם חובו בכח ב"ד שמגבין לה רק שם הא לא מטי זימנא לגבות דזקוקה ליבם רק שיעבוד בעלמא וא"כ לא שייך גביות ב"ד שיהיה כחם יפה לבל יוכל לומר לאו בע"ד דידי את דהא לית כאן גוביינא אך לפ"ז אין מקום לקושית התוס' בכתיבות שם מהא דיתן לכושל שבהם הא ל"א תרי חומרות בכתובה דשם הגיע זמן לגבות וה"ל גוביינא ולא צריך לדר"ן כלל וא"ש ולכך ס"ל למהר"ם דא"י לסלק לאשה בחובות דטריחא לה מילתא וא"כ אף להיפוך אינה יכולה לתבוע שטר חוב לגוביינא בדאית ליה נכסים אחרים דשם מיירי דאית ליה נכסים אחריני כדמוכח שם דיליף מהך משנה דאם כתובה במנה והנכסים מאה מנה א"י למכור כלום ואם מכר אינו כלום הואיל ואין היבם יכול לומר בחובו אני מוחזק בו ואלו איירי בדלית ליה שאר נכסים אין כאן ראיה דפשיטא דא"י להפקיע שעבודה רק כל הספק היה שם אי מהני זביניה ביש לה ממקום אחר לגבות וע"ש בתוס' ד"ה דלמא דטבא וכו' מבואר דיש יותר נכסים וא"כ אין כאן גביות ב"ד וא"ש. וביותר נראה דהך טעמא דכתב דטורח לאשה הוא רק סניף בעלמא ומנלן לחדש סברא זו מה דלא מצינו בש"ם ומה יאמר במלוה ת"ח הצנוע בביתו ואיך יטרח לגבות החוב אבל ס"ל בישוב הקושיא הנ"ל דכי הורו המורים להגבות בשטרות היינו ביש שעבודא דמלוה עליו והיינו מדר"ן דאף על גב דאית ליה שאר נכסים מ"מ גוף שעבוד תורה עליו כמו על קרקעות משועבדים וזהו רק תקנה אין נפרעין משעבדי במקום שיש ב"ח ועיין מש"ל סימן פ"ו באריכות ולכך מגבינן ליה אבל בדלית ליה שעבודא דר"ן ודאי א"י להגבותו ולא דמי למטלטלין דיכול להגבותו משלו כמש"ל ביתומים דשטרות אין גופן ממון ושעבודא לית ליה על הלוה השני כלל אם ליתא לדר"נ. ולכ"ע ליכא גביה בשטרות וא"כ להס"ד דלא ס"ל דר"נ שם לא קשה הא יש בו דין גוביינא דהא ר"ן לא ס"ל וא"ש ולפ"ז מהר"ם אזיל לשיטתו דס"ל כדעת האומרים אף לבתר תקנת גאונים לא עבדינן תרי חומרות בכתובה וליכא גבי' מדר"נ כמו שנראה מתשובתו שם סימן ע"ד להדיא דמלוה נקרא ראוי לגבה אשה ש"מ דלא ס"ל מדר"נ ולכך ס"ל דלא גבי חובות בכתובה וסניף בעלמא דקאמר דטריחא ליה. אבל עיקר הטעם כמ"ש ולפ"ז לדידן דקי"ל כמ"ש הרא"ש בפרק י"נ דאף באשה שייך דר"ן ומגבין ממלוה ולא קריא ראוי א"כ אף לה יכולים להכריח לקבל בחוב שט"ח וכמונה כמותם ולכך השמיטו המחבר ורמ"א אבל לפמ"ש א"צ לזה דהא להכריח הלוה לסלקו בשט"ח אינו מהדין ואינו בכלל גוביינא כלל וא"כ שם היבם יאמר אסלקך בקרקע ואין לך שום דין גוביינא בשטרות ושפיר קשה לימא לאו בע"ד דידי ודוק כי זה נראה ברור לדינא ואי יכול למחול מה שכבר הוגבה בב"ד הסכמת הש"ך דיכול למחול ודעת רשב"א ור"ן דהקשו בהך דהחובל באשה פגיעתה רעה דתזבן כתובה ומשני כל לגבי בעל ודאי מחלה והקשה הרשב"א בחדושיו דיגבהו לנחבל כתובה בגביות ב"ד וכיון דהוא דאורייתא תו לא מצית למחול וכן משמע בתשובה שלו סימן אלף קי"א דכתב הואיל וליכא בשטרות דין גוביינא מצי למחול ומיניה לפי דקיי"ל בגדולי המורים דיש בו דין גוביינא לא מצי למחול. וכן דעת הר"ן דהקשה בפ"ב דכתובות למה לי' דר"נ הא גובה מכח גביות ב"ד ומזה דעתו להוכיח דאין בשטרות גבי' ש"מ דס"ל דלא מצי למחול דאל"כ מה קושיא הא שם כתב דבדין לא מצי למחול מיהו זה יש לדחות דבלא"ה צ"ל קושית הר"ן למ"ד דאף בדר"ן יכול למחול דאל"כ אין מקום לקושיא שלו דאף דנימא דבגביות ב"ד א"י למחול היינו בשכבר הגבהו ב"ד דאלים כח ב"ד אבל קודם שבא לכלל גבי' מחל פשיטא דנמחל ואלו מדר"ן תיכף בשעת הלואה חל שעבודו ותו לא מצי למחול וע"כ דהקושיא הוא למ"ד דיכול למחול אף בדר"ן מ"מ מהא דהעתיק בפ' שני דייני קושי' הרשב"א הנ"ל בהך דחובל ש"מ דס"ל דלא מצי למחול וכן כ' הבעה"ת בשער נ"א ריש חלק ב' בשם חכמי צרפת דהלכך האומר שטר אמנה אינו נאמן במקום שחב לאחרי' ולא מהני מגו דמחיל דמיירי דאתא האי שטרא לבי דינא מקמי דאמר אמנה וכיון דמצוים ב"ד להוציא מזה לזה כמאן דגבוי דמי ולא מצי למחול עכ"ל הרי דכל שהוא ביד ב"ד והב"ד מגבים מזה לזה לא מצי למחול אף דס"ל לחכמי' ההם דבר"נ מצי מחיל מ"מ יד ב"ד אלים ולא מצא למחול ולא מצא הרב הש"ך עזר רק בדברי בעה"ת שער ד' דכ' דעת האומרים דאין בשטרו' דין גוביינא דאיך יגבהו במקו' שיש ללוה שאר נכסי' ולמחר ימחול החוב ויצא נקי וגם זה נראה רק בדאי' לי' נכסי' דלא שייך ביה מדר"נ כמבואר בבעה"ת אבל באין לו נכסים דשייך גבי' מדר"ן וקי"ל דלא מצי למחול א"כ אף בגביות ב"ד מ"מ לא פקע כח דר"ן כמש"ל בסי' פ"ו באריכות לקיים דברי הרמב"ן ור"ן דלא כש"ך דאף דמכרה לנחבל לא פקע כח דר"ן ומכ"ש בגביות ב"ד דא"צ כומ"ס א"כ שעבוד דר"ן במקומו וכ"כ בתשובת חות יאיר סי' פ' להדיא דבגביות ב"ד מ"מ לא פקע כח שעבוד דר"ן ובמקומו עומד וא"כ תו לא מצי מחיל וזה ברור אלא אפי' ביש לו נכסים דס"ל לבעה"ת דמצי מחיל מ"מ יחיד הוא הבעה"ת נגד חכמי צרפת ורשב"א ור"ן דס"ל דלא מצי מחיל ואולי הסוברים כן המה ס"ל כדעת ר"ת דאף דמכירת שטרות דאורייתא מ"מ מצי למחול דשעבוד הגוף נשאר למלוה וא"כ אף בגביות ב"ד כן אבל לפי דעת רוב מחברים דלכך מצי מחיל הואיל מכירה דרבנן וא"כ גביות ב"ד דהוא דאורייתא כמ"ש הרשב"א בב"ק וכמ"ש הש"ך גופיה דא"צ כומ"ס ש"מ דהוא קנין תורה א"כ תו לא מצי למחול וכן נכון וברור לדעת גדולי מורים דס"ל אפילו אית ליה נכסים מגבי' ליה שטרות וכי יגבהו ולמחר ימחול כמ"ש הבעה"ת א"ו דלא מצי למחול. ובגוף קושיא מהך דהחובל לדעת הך גדולי מורים (כי מהך דכתובות האומר שטר אמנה לפי דקי"ל בדר"ן לא מצי מחיל לק"מ כאשר כתבתי דנ"מ באומר אמנה קודם גבי' או מחיל קודם גבי' או די"ל כמש"ל דלכך מגבין שטרות הואיל ושעבוד המלוה עליו מדר"נ ד"ת אפילו ביש לו נכסים אבל לולי דר"נ אין מגבין שטרות ובזו ישבתי הך קושיא מכתובות דף פ"א וא"כ ל"ק קושית הר"ן מפרק שני דכתוב' וגם מהך דהחובל דהא כתב הר"ן דכתובה לא משתעבדי מדר"ן ואם כן אף גבי' ליכא גבה) . די"ל כמש"ל בכמה דוכתא עיין סימן ס"ו ופ"ו דכיון דמגבין בב"ד בלי כומ"ס וא"י למחול ש"מ דבכח ב"ד משתעבד הלוה השני למלוה הראשון ופקע כח המלוה האמצעי בלי שיור כלל והוי כגבה דמי וכ"כ הצרפתי' בבעה"ת שער נ"א הנ"ל דהוי כמאן דגבה דמי ולכך לא מצי למחול ואם הרי זה גרע יותר מאלו כתב שטר בשם הלוקח דאסור להשהות בלי כתובה אף דהוא ע"ת אם תתאלמן או יגרשנה דמ"מ לית לה כתובה ומכ"ש בזה דהוי כאלו כבר גבה ואם כן הרי היא בלי כתובה וזה נכון וברור ולק"מ.