אורים ותומים, תומים · סימן ק׳, ג׳

מנדין אותו עוד כו' בגמרא דמ"ק אמרינן מנדין אותו שלשים ושונין ולבסוף ס' מחרימין אותו ור"ח אמר מתרין בו בה"ב וה"מ לממונא אבל לאפקרותא לאלתר מחרימין אותו עכ"ל. ובהל' נידוי פ"ז כתב הרמב"ם מי שהוא בנדוי שלשים יום ולא בא ותבע להתיר לו מנדין אותו עוד שלשים יום לא בא מחרימין אותו עכ"ל והן הן הדברים האמורים בש"ע בסעיף זה ואילם בהל' סנהדרין פ' כ"ה כ' מקבל עליו הדין ואמרו לו לשלם והלך ולא שילם מתרין בו בה"ב ואחר כך מנדין אותו ואם עמד ל' יום ולא תבע להתיר לו נדוי מחרימין אותו עכ"ל והן הן דברי מחבר לעי' סי' י"ט ע"ש והדברים סותרים זא"ז כמו שכבר עמד הכ"מ בזה וכ' דהתראה בה"ב היינו במקום נידוי שלשים יום וזה דוחק ואין צורת פי' הגמרא סובלתו וגם דברי ש"ע דכתב בשניהם בה"ב עדיין בסתירה במקומו וכן בטור. ולכן נראה עיקר אם אין לו עם חבירו שום סכסוך בגוף התביעה רק תבעו והודה כי אם מבקש זמן לפרעון וב"ד נתנו ל' יום והוא אינו פורע אח"כ א"כ אין כאן אפקרות' בפסק ב"ד לומר שהב"ד לא יפה דנו כי לא היה כאן סכסוך כלל ביניהם ואין זה אלא שאינו רוצה לפרוע לחבירו ופריע' ב"ח מצוה וכופין ולכך בעינן נידוי ם' יום ואח"כ מחרימין מה שאין כן כשהיה להם דבר סכסוך עם חבירו וחושב שאין חייב לחבירו כלל ובא לב"ד והם חייבהו בדין והלך ולא פרע הרי זה להרמת ראש נגד פסק בית דין כאלו לא פסקו כדין וכי אין משגיח בפסק שלהם כי הנכון אתו הרי זה אפקרות' וע"ז תיכף בכלות שלשים מחרימין אותו וזהו כוונת הגמ' דודאי לכל מילתא דממון צריך התראה בה"ב חוץ לדבר איסור א"צ אבל לממון צריך רק הא דקאמרינן דשונין הנדוי עוד שלשים ואחר כך מחרימין ע"ז קאמר וה"מ לממון פי' דאין כאן התראה נגד פס"ד דהא לא היה לו סכסוך ואין כאן אלא שמעכב ממון חבירו ולכך מקילין ביה להמתין ס' אבל באפקרות' והיינו כמ"ש דהיה להם הסכסוך וב"ד פסקו והוא מסרב וזהו דאפקיר בב"ד כאלו לא יפה דנו לאנתר פי' בכלו' ל' מחרימין והן הן דברי הש"ע הנ"ל בסי' י"ט קבל עליו הדין כו' מזה מורה שהיה להם סכסוך וקבל על עצמו שהם ידונו ביניהם דאל"כ מה קבלה שייך ביה ולכך מחרימין אותו לאחר שלשים יום תיכף משא"כ בסי' זה דאין כאן סכסוך רק מבקש הרחבה אין כאן אפקרות' ויש לו זמן ם' יום וא"ש ובאיסורא כיון דליכא ביה אפקרות' בב"ד גם כן ס' יום אלא דאין צריך בה"ב דהוא רק התראה לענין ממון שלשה ימי ישיבת הדיינים וזהו אין לאיסור ולכך בהלכות נדוי השמיט המחבר הך התרא' בה"ב וכתב סתם לאחר ס' מחרימין וא"ש וזה פשוט וברור והאחרונים האריכו ודחקו עצמן והדבר פשוט בצור' השמעתא דאלו מגלחין הנ"ל: אלא הא קשיא על הטור דהרא"ש הביא קושי' בשם הראב"ד ז"ל הא דקתני אין נדוי פחות משלשים יום מה נ"מ בו אם יפייס לבעל דינו אף תוך שלשים יום מתירין ואם לאו הרי תמיד בנדוי אפילו בכלו' שלשים יום ומכח קושי' זו חידש הדין ע"ש והביאו הטור בהל' נדוי סי' של"ד ע"ש ולכאורה אין מקום לקושיתו דהא נ"מ להך דשונין לאחר ל' יום ואי אין סתם נידוי שלשים יום ה"א דשונין תיכף אחר זיין עי' ש"ך ריש הל' נידוי וצ"ל דקושיתו למה נ"מ תנא שונין ליתני תיכף מנדין ס' ימים ושנות הדבר למה בממ"נ אי בא ותבע להתיר ורוצה לציית הא בכל זמן מתירין לו ואם לאו הרי הוא ס' ימים בנדוי ואם כן תיכף הל"ל דהוא בנדוי ס' ואחר כך מחרימין. אבל לדעת הרמב"ם דלפעמים באפקרות' כנ"ל מחרימין לא לאלתר לגמרי כמו שחשב הראב"ד רק לאחר שהוא שוהה בנדוי ל' יום שהוא סתם נדוי ואם כן הא איצטרך לאשמעינן דסתם נדוי ל' יום ואין מחרימין אלא לאחר שלשים יום דאל"כ ה"א באפקרותא תיכף לאחר ז' מחרימין וטובא קמשמע לן דצריך להיות ראשון בנדוי שלשים כשיעור סתם נדוי ואם כן הטור דהעתיק כאן דברי רמב"ם לא היה לו להעתיק דינו של הראב"ד דנלמוד מקושי' הנ"ל (וצ"ע והארכתי בחדושי לי"ד בהל' הנ"ל) ואין כאן מקום קושיא עכ"פ זה ברור דהרמב"ם מכח קושי' הראב"ד יליף דהך לאלתר פי' לאחר שלשים יום ולא תיכף: