מומר להכעיס אפילו בדבר א' פי' כגון שהיתר ואיסור לפניו ויש הנאה בהיתר כבאיסור והוא דוחה ממנו ההיתר בידים ופושט ידיו דוקא אל האיסור שמזה נראה כוונתו להכעיס בוראו או שנזרקה בו מינות שאינו מאמין באותו מצוה ורוצה להראות שדוחה אותה מעליו (ש"ך בשם רש"ל וט"ז סי' רנ"א) ואפילו בפ"א שנתברר שעשה כזאת בשאט נפש ה"ה ככותי ושחיטתו נבילה דאורייתא אפי' בדקו לו סכין וראו ששחט יפה ונלע"ד בין מצות ל"ת ובין למצות עשה כגון שלפניו לולב ואתרוג ואינו רוצה ליטול ומראה כוונתו שהוא להכעיס או אינו מאמין ה"ה בנכרי אבל אם אינו מקפיד בין איסור להיתר שלא להכעיס ושלא לתיאבון כגון שהורגל ללבוש שעטנז ונעשית לו כהיתר או שהסכים בדעתו שא"א לו לעמוד במצוה זו ועובר עליה בין לצורך בין שלא לצורך וכ"ש לתיאבון בהא אמרינן ממר לד"א אינו ממר לכל התורה שאם מצוה זו הוקלה בעיניו עדיין הוא בחזקתו לקיים מצות שחיטה רק דבזה יש חילוק אם הורגל בעבירה אחרת אפי' לתיאבון חיישינן שלא יקיים שום מצוה כהלכתה היכא דצריכה טירחא ולכן אין אוכלין משחיטתו כ"א אם בדקו לו סכין תחילה או סוף ואפי' נשבע לא מהני אבל אם עבר אעביר' אחרת באקראי שלא להכעיס ושלא לתיאבון אז אפי' בדיקת סכין לא בעי ודוקא בממר לדבר אחר אבל אוכל נבילות אפילו רק אינו מקפיד בין נבילה לשחיטה שלא לתיאבון ושלא להכעיס ואפילו בפ"א שחיטתו נבילה דלאו בר זביחה הוא ולא קרינן ביח וזבחת ואכלת כמ"ש סעיף א':
שמלה חדשה · סימן ב׳, י״ג
הקטע במלואו, בנוסח המקורי.
נחלת הכלל · Warsaw, 1891
על המקור הזה
הטקסט מובא מתוך שמלה חדשה, בנוסחו המקורי ובלי עריכה. מקור הלכתי נכתב בזמן מסוים ובנסיבות מסוימות, ואין ללמוד ממנו למקרה אחר בלי הכרעה של פוסק. הצגתו כאן היא לצורך לימוד המקור בלבד ואינה פסק הלכה.
