כן הורה ר' בחמץ דנותן טעם לפגם מותר, כר' שמעון דמפיק טעמא מקרא דנבילה, ורבא [ד]הוה מבתראי קם בשיטתיה דפסק הילכתא דנותן טעם [לפגם] מותר, במסכת ע"ז פסיק ליה, ויש ראיות כמה וכמה, דבפרק אין מעמידין אמרינן למאי נחוש להאי, משום נותן טעם, נותן טעם לפגם הוא, מכלל דפשיטא ליה דנותן טעם לפגם מותר, היכא דידעינין בודאי דאין לחוש בקדירה בת יומא, נותן טעם לפגם הוא, כי האי דאמרינן בפרק אין מעמידין אייבו קא מנכית ואכיל פת של גוים אבי מיצרי דמתא, ואמרינן לא תשתעון בהדי אייבו דקא אכיל נהמא דאפיי, וטעמא משום חתנות הוא ולא משום גיעול, ושמעינן מהכא דפת אפילו קדירה בת יומא נותנת טעם לפגם הוא, וגם רבי אינו פורש מלאכול פיתם משום גיעולים, דודאי נותן טעם לפגם הוא ודומה לו מאיסות בפת.
סידור רש"י · סימן תר״ה, א׳
הקטע במלואו, בנוסח המקורי.
נחלת הכלל · Buber Edition, Berlin, 1912
על המקור הזה
הטקסט מובא מתוך סידור רש"י, בנוסחו המקורי ובלי עריכה. מקור הלכתי נכתב בזמן מסוים ובנסיבות מסוימות, ואין ללמוד ממנו למקרה אחר בלי הכרעה של פוסק. הצגתו כאן היא לצורך לימוד המקור בלבד ואינה פסק הלכה.
