וכשנשאלה השאילה בבית המדרש ופרשו שני צידי טעמיה לדרך זו וזו לדרך זו כדרך כל השאילות שבתלמוד, ולא תלו טעם שלא להזכיר בחששא איסור וחורבה, אלא בשלא לצורך תלאוהו, דהכי אמרינן כיון דחלוקין במוספין מדכרינן, או דילמא אומר זכרון אחד ועולה לו לכאן ולכאן, כלומר סגי בהכי, ולא קאמר או דילמא חיישינן לחורבה פלונית, ואילו היה בידו לתלות הטעם בחשש איסור, לא היה תולהו ברשות, הואיל וטעם דהזכרה עולה לו לכאן ולכאן הא תינח היכא דאיכא למימר עולה לו לכאן ולכאן, כגון בפתיחה ובחתימה, שהוא אומר את יום הזכרון הזה, שהרי ראש חדש במשמע, אבל כשבא לפרש את מיניין מוספין ומונה ומשייר, נראה כממעט את המוספין שהרי אומר את מוספי יום הזכרון נעשה ונקריב לפניך, ובאותו משמע הזה ראש חדש ומנה מחצה ודילג מחצה, טוב לו לישתוק משתיהם ולסיים מפי כבודך ואם בא להזכיר יזכיר את שניהם, ואומר אני שכך נהגו הראשונים, [להזכיר את שניהם] ודורות האחרונים קבעו המקראות במוספין ושגו במשמע זכרון אחד, ולא קבעו בו אלא מקראות של ראש השנה בלבד:
סידור רש"י · סימן קע״ד, ד׳
הקטע במלואו, בנוסח המקורי.
נחלת הכלל · Buber Edition, Berlin, 1912
על המקור הזה
הטקסט מובא מתוך סידור רש"י, בנוסחו המקורי ובלי עריכה. מקור הלכתי נכתב בזמן מסוים ובנסיבות מסוימות, ואין ללמוד ממנו למקרה אחר בלי הכרעה של פוסק. הצגתו כאן היא לצורך לימוד המקור בלבד ואינה פסק הלכה.